חיילת בשרות האומה העברית, בעקבות עיצוב כרזות גיוס לנשים ביישוב העברי

 גלית גאון, אוגוסט 2020

 
רעיון חדש. אדם חדש. דימוי חדש

גרפיקה שימושית, כך קראו למקצוע אותו הובילו מעצבי התקשורת החזותית בימי טרום המדינה, חזון וחלומות. מקצוע המורכב כולו מסמלים וסימנים, צבעים וקווים, סימנים רבים ומעט מילים שיכולות ליצור שינוי גדול. כל אחד מהם, כשנקרא ליצור סמל חדש, דימוי, פרסום או כרזה, ידע כמה אחריות מופקדת בידיו. היישוב, שמורכב מעולות ועולים ממדינות רבות, קוראים שפות שונות – אבל כולם קוראים דימויים חזותיים.  

"אני מאמין שהאידיאל היחיד שעליו עובד המעצב הוא בהירות מוחלטת של הביטוי/ 
 לא רק בהירות מילים, או בהירות תמונה, אלא בהירות 'רעיונית'. 
אשלי האווינדן, 1903 – 1973 
 
אם נחפש אחר הגדרה למושג 'דימוי חזותי' במילונים שונים, נמצא כי הוא מוגדר כ-'ביטוי פיגורטיבי המתאר מושג כלשהו תוך שהוא משתמש בשדה סמנטי, תכונות וסמלים כדי להמחיש מושגים מופשטים דרך תמונה'. בשיח המקצועי רווחת ההגדרה כי 'דימוי חזותי הוא תרגום של מונח מופשט למערכת של סימנים וסמלים המבוססים על יכולת הפענוח של הצופה'. בכל הזדמנות שהייתה לו, ניסה היישוב העברי, הציוני, החלוצי לעצב דימוי [חדש] לעבריות. במאמרו 'מסורות בייצור המוני' סוקר אריק הובסבאוםאת תהליכי גיבוש התרבות במדינות חדשות במאה ה- 18 ואילך. הוא מפריד בין מדינות 'מתחדשות' ל 'חדשות' :  במדינות מתחדשות נעשה שימוש במנהגים, סמלים ומבנים חברתיים שהיו קיימים בעבר. לעומתן במדינות חדשות לגמרי, היה צורך ל 'המציא' את כל אלה מחדש, על מנת להבטיח ולבטא לכידות וזהות חברתית. הצלחתה של מסורת חדשה, טוען הובסבאום, עומדת ביחס ישר לנכונות של הציבור לקלוט אותה. חגים רשמיים, טקסים, גיבורים וסמלים שנקבעו ע"י רשויות לא היו מצליחים להשתרש אצל האזרחים מתוך רצון חופשי אלא אם היה בהם כדי לעורר תהודה עממית אמיתית. דמותו של 'האדם החדש' איננה המצאה ציונית. דימויים, טקסטים והחלטות של משקל, קומפוזיציה וצבע מלוות יוצרים במהלך המאה ה- 18 והלאה כשהם מעצבים שטרות, מטבעות, סמלים וגם פרסומות לסיגריות ועטים נובעים. המניפסטים של תנועת ההשכלה הקוראים לעיצובו של 'האדם החדש' כמו של "עולם חדש" באמצעות האצת הקידמה: טכנולוגיה, תעשייה מדע ואמנות. הלמה גם את תקוותיה של הציונות ומעצביה שעשו הכל כדי לגבש דמות חדשה, דימוי חדש לאותו אדם עברי חדש. 

פיתוח ועיצוב דימויים חזותיים-עבריים מהווה חלק ניכר מתהליך עיצוב התרבות העברית  - לפני עיצוב הנוף, או המרחב ההתיישבותי, ניגשו היוצרים לעיצוב דמותם הרעיונית של העבריים החדשים. אנשי חיבת ציון, חלוצים ציונים, אנשי גרעין בצלאל, ראו חשיבות עצומה באיתור דרכים שונות ל 'החלץ' מן התרבות והדימויים היהודיים המזוהים ולגבש "קיום אותנטי וטהור של אומה עברית בארצה"[1]. סטריאוטיפים גלותיים שהיו חלק מתפיסת עולמם של 'לא יהודים' אודות יהודים הוחלפו בערכים וסמלים של עבודת כפיים, עבודת אדמה, הגנה עצמית, חוסן פיזי, החלפת בגדים ועוד כולם חלק מתהליך גיבוש דמותו של העברי החדש הניצבת כנגד זו של היהודי הגלותי. מקס נורדאו, בנאומו בקונגרס הציוני השני, באוגוסט 1898, קורא לעיצובו של 'יהודי חדש' בעל חסן נפשי ופיזי להגשמת החזון הציוני. תפקידה של הציונות, טען נורדאו, יהיה לפעול בשתי דרכים: “דרך מוסרית על ידי החייאת משאת נפשו של העם, ובדרך גופנית על ידי החינוך הגופני של הדור הצעיר, שייצור לנו שוב את יהדות השרירים האבודה".  

באותה שנה, מבקר נורדאו, את המצב המנוון של יהדות “בתי-הקפה” –האינטלקטואלים המערביים שאינם מקיימים אורח חיים בריא.  Luftmenschen   (אנשי האוויר) –הוא קרא להם, אנשים תלושים שאין להם עיסוקים יצרניים וניתקו את הקשר עם הטבע, עם האדמה ועם האוויר הבריא. מעניין לחשוב על פגישותיו של הרצל עם אנשי ונשות הקונגרס הציוני בבתי הקפה של וינה בהקשר הזה.  הרצל מצידו, רושם ביומנו לאחר נאומו של נורדאו: "על ידי ספורט יתקיים חידוש העלומים של היהודים". גם זאב ז’בוטינסקי, באחד מנאומיו בכינוס של ההסתדרות הציונית ברוסיה בשנת 1905, תאר את תהליך השינוי מהיהודי הגלותי החלש ליהודי חדש וחזק: “אם היהודי הגלותי היה חלש ורכרוכי, הרי היהודי החדש, הציוני, יהיה חזק ושרירי; אם היהודי הגלותי שידר את שקיעתה הפיזית והמוסרית של היהדות, הרי היהודי החדש ייצג את הולדתה הפיזית והרוחנית המחודשת”. 

לקריאת המאמר המלא