להנות מכל העולמות- ראיון עם אמנית הטקסטיל תמר ברניצקי

 

קודם כל, שנים רציתי ללמוד עיצוב אופנה. גדלתי בבית מאוד אמנותי ולמדתי בעצם את כל תחומי האמנות מגיל ממש קטן, ריקוד וציור. מעל הכל הייתה לי ממש משיכה לאופנה. גם אמא שלי, היה לה עסק לבגדים מחויטים ונחשפתי בעצם לכל העולם של החומרים מגיל ממש ממש קטן. יש תמונות שלי יושבת עם סנטימטר ביד. גם אבא שלי צלם חובב, והם לקחו אותי למוזיאונים מגיל שאני זוכרת, ממש מגיל אפס, ותמיד חשבתי שאני אלמד עיצוב אופנה. בגיל 20 כשניסיתי להתקבל, לא התקבלתי לעיצוב אופנה, אבל כן התקבלתי לטקסטיל, ועל היום הראשון במחלקה ידעתי שעשו לי טובה שקיבלו אותי, ממש התגלגלתי לזה במקרה. מה שיפה בתחום הזה שבאמת אני גם היום מתעסקת בהמון המון תחומים. גם עוד בהתחלה בלימודים, למדנו גם עיצוב חלל וגם הייתה נגיעה לאופנה שאגב זנחתי אותה לגמרי וזה חלום שכזה נשאר מאחור. זה פשוט תחום שמכיל את כל האהבות והגעתי אליו במקרה. אבל בשנייה שנחשפתי אליו- ממש עפתי עליו ולפעמים מרגיש לי שאני לא רק מחפשת את הזהות של החומרים והתהליכים הכימיים שאני מעבירה אותם, אלא גם את הזהות של המקצוע הזה, של להיות מעצבת ואמנית טקסטיל בטח בישראל.

קודם כל, כשלמדתי אז עניין אותי ליהנות מהלימודים. הייתי כל כולי מחויבת לזה, גם התחלתי ללמוד בגיל מאוד צעיר- עשרים ואחת- אז הייתי באמת כולי בזה. היה לי מאוד קשה, בכמה שנים ראשונות. אני תמיד מספרת את זה, לא הייתי סטאר בלימודים, דווקא בלימודים זה היה המקום מאוד להתנסות, ואז תמיד אני זוכרת את זה שהייתה לי גישה מאוד מאוד פתוחה. היו מרצים שנורא העריכו את זה שאני לא מפחדת לטעות ולהיכשל, כי זה בעצם מה שבנה את השפה הויזואלית שלי, כי ממש התנסיתי במלא דברים. מה שכן, זה גרם לעבודות להיות לפעמים לא ברורות. העבודות שלי נורא יכולות להיות פרטצ', הפכתי את זה לשפה. אבל נגיד בלימודים, בפרזנטציות תמיד הייתי נופלת בזה והייתי מקבלת ביקורות מזעזעות. היה מרצה שזרק את העבודה שלי על הרצפה ואמר לי אני מאוד אוהב את הגועל נפש הזה, והיה מרצה שאמר יש תלמידים שפשוט לא יהיו מעצבים. היו ביקורות נוראיות וזה לא היה לי נעים באותו רגע אבל זה לא באמת שינה לי את הדיבור הפנימי. זה ממש אותה תשוקה ולהיטות כמו שהייתה לי בלימודים, אותו דבר אני מגלה היום כשיש לי את הסטודיו. אני חווה מלא לא, זה כבר קצת פחות משנה מבפנים. הלימודים ממש לימדו אותי להתמודד עם חוסר הצלחה של המסביב, לעומת מה שאני באמת רוצה להגשים מבפנים. היום אני כבר כן בהלימה, אבל בלימודים זה היה ממש לא בהלימה, פשוט זה אף פעם לא שבר אותי. עובדה- גם אני אחת המעצבות טקסטיל היחידות בארץ שבאמת מתעסקות בזה .

תמר היא מעצבת ואמנית טקסטיל. היא מפתחת טכניקות הדפס שונות, חוקרת את תכונות הבד וממציאה את פני השטח מחדש. בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ולימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. קשה שלא להתפעל מהשפה הייחודית שפיתחה, בה היא משלבת חומרים וטכניקות מגוונות המאפשרות כניסה לרבדים עמוקים של שכבות החיים, כמו ניצוצות של אור שמבזיקים כל פעם לרגע קטן וייחודי, המתגלים בעיצובים שלה ויוצרים שלם חד פעמי. הסטודיו של תמר פועל משנת 2010. בעבודותיה היא משלבת בד ונייר עם מרקמים ייחודים שנוצרו בטכניקות מעורבות של ציור, תפירה, פרימה, צריבות כימיות, צביעה, קריעה והדפסת משי.

ממה שאת מתארת, הקול הפנימי שמלווה אותך היום כמעצבת היה קיים כבר בתור סטודנטית שעושה את הצעדים הראשונים בעולם חדש. איך את שומרת על הקול הזה נקי ויוצרת ממנו, בלי להיות מושפעת מן הקולות החיצוניים של אנשי מקצוע מהתחום?

זה פשוט מבנה אישיותי, יש לי self מאוד בנוי בפנים גם אם הוא לא תמיד יוצא החוצה בצורה ברורה, אז אפשר להגיד שממש כאילו בניתי אותו וחיזקתי אותו. ורציתי להגיד על הלימודים שלא חשבתי שאני אהיה עצמאית, בעצם ההתגלגלות לסטודיו עצמאי הייתה ממש במקרה: הגיעה אלי לקוחה ראשונה, היא מעצבת ישראלית, חיה באיטליה והיא ראתה את פרויקט הגמר שלי שהיה סדרה של עבודות אמנות. בעצם היא ביקשה שאני אעצב לה בדי ריפוד בהשראת אותם עבודות אמנות. החיבור הזה בין עיצוב ואמנות ובין דיסציפלינות שונות, לראות תמונה ולהפוך את זה לריפוד, זה בעצם מה שהתחיל את הסטודיו עוד לפני שהיה לי את החלל הזה. זה סטודיו שהיה של אמא שלי, סטודיו לפיסול, זה נכס משפחתי, היה של סבתא שלי. כן היה את החלל ובעצם זה מה שהוביל אותי לפתיחת הסטודיו העצמאי, מה גם שראיתי צורך מאוד חזק בטקסטיל מקומי. ידעתי שישראל הייתה מעצמת אופנה, סליחה מעצמת טקסטיל, ורציתי להחיות אותה מחדש.
  לימים, חלק הצליח לי חלק לא הצליח לי, אבל כשאני התחלתי אז ממש הייתי הולכת פיזית למעצבים בדיזנגוף ומציעה להם פשוט לעצב להם את הטקסטיל לבגדים שלהם, משאריות של בדים, כאילו יש לי גם משהו מאוד יזמי באופי. גם נסעתי להתמחות בשוודיה בין שנה ג' ל- ד' וזה עשה לי נסיקה מאוד גדולה ומצויינת כשחזרתי שנה ד' ללימודים. אבל תמיד סידרתי לעצמי דברים, אף פעם לא חיכיתי שהמערכת תעשה, כי לא בלטתי במערכת, כאילו לא סומנתי. זה מעניין לראות שאנשים שהיו הכי סטארים בלימודים היום לא מתעסקים בזה בכלל. דווקא מי שהיה פחות בולט ויותר כזה מיוחד אז כן מתעסק בזה, אז כנראה שיש שם משהו. אבל הייתה לי באמת את הפריבילגיה קודם כל של סטודיו, של חלל, היה לי את האפשרות רגע לגבש את הזהות המקצועית שלי, כי כשהתחלתי הצגתי את הפרויקט גמר ותערוכות בפריז ובמילאנו. ממש אחרי הלימודים ולמדתי נורא מהר תואר שני בעיצוב תעשייתי. יצרתי בעצם בדים לאופנה וקולקציות צעיפים, אז כל הזמן יש לי כאילו את הנגיעות בין העולם, בין העולמות. זה לפעמים מרגיש שהמניפה נפתחה יותר מדי. 10 שנים התעסקתי בהכל ועכשיו אני סוגרת אותה ובאמת מתחילה. בשנתיים האחרונות אני מאוד ממוקדת באמנות. זה באמת העיסוק המרכזי שלי, זה העיסוק המרכזי של הסטודיו, זאת ההתמחות של הסטודיו, אם כי אני יכולה לעצב גם פרויקטים של אופנה. אני יכולה לעשות פרויקטים באופנה, אני יכולה לעשות פרויקטים של טפטים- נגעתי בהכל. בעצם בתור מעצבת טקסטיל ניתנת לי הפריבילגיה לעצב קשת מאוד רחבה, מדברים לבית ודברים לאופנה.

מה הוביל אותך לשים את הפוקוס בשנים האחרונות על אמנות?

כי זה באמת הדרך שלי לדבר על החיים, ולתת להם ביטוי בחומר וזה ההגדרה שלי כמעצבת טקסטיל. זה בעצם לתרגם רגשות ותחושות לחומרים, ואם אפשר לתרגם את זה למשהו מוחשי, שאנשים באמת לוקחים וחיים איתו בבית. וגם בגלל זה עשיתי את המעבר כאילו לאמנות כי בעצם הבנתי כשהתחלתי למכור אמנות, אז כאילו זה הכי מרגש אותי לדעת שמשתמשים במלאכת ידי, במלאכת הכפיים שלי, משתמשים ונהנים וחיים עם הדברים שלי. זה מה שמעניין אותי, נכון יש את הצעיפים ויש את הערב אחד, יש מתנה, אני לובשת משהו ואני מתעסקת בנראות שלי וזה וואו וזה, זה תחום יפייפה אבל עם זאת משהו באמת ביכולת לחיות עם היצירות שלי, שנובעות מהחיים עצמם. גם ישראל אני תמיד אומרת, שזה המקום שמספק לי לא רק השראות וחומרי גלם זה באמת איזושהי תשובה, קצת מנוחה, לכל הכאוטיות. גם ליצור עכשיו בתקופה הנוכחית, בזמן שיש את המהפכה המשפטית, הפגנות וטילים, יש פה כל הזמן משהו שהוא נורא אנרגיות גבוהות ודווקא היצירה זה בעיניי המקום רגע לעשות משהו שלו, נינוח, של שייכות, של זהות, אבל מהכיוון הכי יפה.

תוכלי לספר לי איך את שומרת על איזון? מצד אחד על חיבור למה שקורה כאן, למקומי בישראל, שאת מכניסה לתוך העבודות שלך' ומצד שני היכולת לשים את החוץ בצד ולמצוא את הפינה השקטה, ליצור בשלווה, ולא לפגוע בקול הייחודי שלך? איך את מאזנת את התנועה פנימה והחוצה.

אז אני קוראת למה שאני עושה 'ואקום מפוקח'. זה אומר שמצד אחד יש לי את המחשבות שלי, ההשראות שלי, הדרך שלי, הוויז'ן שלי, ומצד שני אני חיה בעולם, אני קוראת ynet, יש לי ילדים, אני בן אדם שנגמר לו היום בשלוש, כי גם אני אמא לשני ילדים קטנים. אבל זה כן כל הזמן גם הדיאלוג הזה. זה כל כך מעניין, כי בעצם אני יכולה לתת לזה ביטוי בעבודות שלי. זה מה שאני עכשיו הולכת להציג ביריד 'צבע טרי', סדרה שממש יוצאת מכל התקופה האחרונה. זו הייתה תקופה סופר מאתגרת ליצור. באמת יצרתי סביב נופים של עמק חפר והאגמים, ימים, הרים ועננים וכאילו כל הדברים היפים שנמצאים. פשוט באמת צריך את השלווה הפנימית לראות אותם. התברכתי בשלווה פנימית וגם את יודעת, הדברים יכולים להיות נורא סוערים ומשפיעים על ההלך רוח אבל שוב זה דברים של ברכה. אני מדברת נגיד על אמהות, שזה דבר חדש לי וזה כאילו להתרגל לעולם חדש, מבורך, אם כי מאוד כאוטי. את החופשת לידה האחרונה שלי, עשיתי כשבניתי את התערוכה ב-B.Y5

מבחינת המסורתי, זה נורא מעניין המסורת שלנו היא נורא נורא מעניינת. אני תמיד אומרת שכל בית הוא מוזיאון וכל אדם הוא אספן. מסביבי יש לי חומרי גלם ממש מרתקים: מספרי מתכונים שנשארו לי בארון מסבתא שלי, כאילו הדיבור הזה על מורשת, על תורשה, על חיבור בן דורי, על ישן וחדש. יש לי נשמה שנמשכת לזה, מבחינתי אני כזה מהתקופה של ג'יין אייר, עמוק בפנים אני בכלל רצה בשדות, וישנה תחת שנדלירים מקריסטל. כשאני משתמשת במילה נוסטלגי, או גם שאני משתמשת בחומרי גלם שאני מוצאת בארונות המשפחתיים, זה לא מקום סנטימנטלי. אני לא אדבר על סבתא שלי, אני לא אדבר על דברים אישיים כמו שאני מדברת על תופעות. אני לוקחת טקסט של ספר מתכונים אבל אני מוציאה ממנו את הטקסטורה, אני מוציאה ממנה את המקצב, אני מוציאה ממנו דברים שבעיניי, לא רק אני אתחבר, כי לא מעניין אותי להציג סבתא אלא באמת לדבר על התחושות, על בין השורות, על מה קורה למרווח הזה.
 
 נגיד בסדרה של העבודות של יפו היתה לי תערוכה בנובמבר 2021. כשאני מסתכלת על בניין, הוא נראה לי כמו בד: הוא סופג אליו ריחות, זכרונות  ואנשים. צילמתי מלא מלא מלא בתים וזה פשוט נראה לי כמו בדים והתחלתי בעצם לעבד אותם. אז בעצם לקחתי את כל הבניינים האלה והוספתי להם את כל השכבות של החיים, וכאן אני דווקא מרגישה שקצת זה הוציא אותי מהעולם הנשי. כלומר, אני חושבת שגם נורא עניין אותי, שזה לא יהיה רק עבודות נורא נשיות. כאילו תמיד אני חושבת, היום כשאני כבר קצת יותר מנוסה בעצם במציאת עבודות, במציאת בתים לעבודות שלי, אז יש משהו נורא קשה דווקא בתהליך היצירה כי זה כבר כאילו לא רק אני. אני גם לא יוצרת למגירה, אני יוצרת בידיעה שמישהו מתישהו יתחבר ויבחר את זה לביתו, לליבו, ויש פה מחשבה שהיא קצת גם, אני כאילו לפעמים גם קצת ביקורתית על זה. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני מעצבת ומעצבים בעצם תמיד יוצרים לאנשים, יוצרים מוצרים, פותרים בעיות, אני כאילו אומרת שאני אמנית עם מוטיבציה של מעצבת. יש לי מאוד את הראיה על מה קורה עם הדבר הזה בסוף, לאן זה הולך.

תערוכת היחיד הראשונה של תמר- "ללה מעאק" הוצגה בשנת 2021. בתערוכה היא שאבה השראה מהתבוננות בשדרות ירושלים ביפו. תערוכת היחיד השנייה של תמר נקראת "אדמת הצמרות" והוצגה באוקטובר 2023, בה היא שואבת השראה מהטבע המיסטי של הרי ירושלים ומציגה גוף עבודות המשלב טקסטיל ופורצלן בשיתוף פעולה עם איילה צור.

בהמשך למה שסיפרת על התערוכה "ללה מעאק", בחרת פה מקור השראה שונה מאוד ממקור ההשראה שאת בוחרת בדרך כלל, הטבע. מה גרם לך לבחור אחרת?

כן. פה ההשראה אורבנית כזאת, ממש רציתי להתנסות במשהו שהוא קצת יותר rough, משהו שהוא קצת יותר עכשווי, פחות הלה לה לנד שלי, הטבע וצמרות עצים. שתי תערוכות יחיד שנה אחרי שנה זה מטורף, זה יצא קצת במקרה, זה היה כזה קצת ניצול הזדמנויות. בגלל שהיו חללים שמנהלת יפו סיפקה לאמנים ודבר הוביל לדבר, כשהציעו לי תערוכה שם אמרתי יאללה הולכים על זה, גם לא הייתה לי תערוכת יחיד. לפני זה עסקתי רק בקבוצתיות ויש איזושהי אמירה שזה נורא לעשות תערוכת יחיד, אבל לא הייתי לבד. יש לי שותפות מעולות שהן בוגרות התוכנית לאוצרות בשנקר. האמת שאם לא הייתי מתחייבת למירב (רהט), הייתי מבטלת את התערוכה כי זה ממש מטורף לעשות תערוכת יחיד שנייה אחרי שילדתי. התחלתי לעבוד עליה שבועיים אחרי הלידה, פשוט בקצב מאוד איטי. ובתקופת הלידה הראשונה- ילדתי בקורונה- ממש התמקדתי רק באמנות/ עשיתי סדרה שנקראה "נופים שוממים" שהייתה מאוד מאוד מוצלחת במשך שלוש שנים. ממש כאילו הכניסה אותי לעולם מופלא של אמנות, שממש רק יצרתי ב- scale ענקיים לאנשים הביתה, זה כאילו היה לי, זה היה המעבר לעולם חדש.

למעשה, בתערוכה "אדמת הצמרות" חזרת הביתה, להשראה שלך מהטבע, איך את מצליחה כל פעם לייצר מהטבע, מעולם התוכן הזה, זוויות חדשות, שיח חדש?

ממש מהטכניקות עצמן, בעצם כל פעם, כל תערוכה, או כל פרויקט או כל סדרה, אני מתמקדת באיזשהו אירוע ויזואלי שקרה לי בתוך העבודה ואותו אני מפתחת. את יכולה להסביר לעומק, למה את מתכוונת כשאת אומרת אירוע ויזואלי?

אבל נגיד ב "ללה מעאק" אז בעצם לקחתי את הברכה 'אללה מעאק'- זו ברכה שסבתא שלי הייתה אומרת לי שאומרת "לכי לשלום, אלוהים איתך". קראתי לתערוכה "ללה מעאק": בעצם ללה היא דמות, היא אישה שנפרדת מחייה המוכרים לטובת שינויים והתפתחויות. כל התערוכה בעצם כאילו הלבשתי אותה בבגדים שלה, ובעצם ללה היא איזושהי דמות אבל זה גם ברכה. בכלל מוטיב הברכות נכנס בכל העבודות שלי. זה היה איך אני מכניסה את הברכות שברכו אותי ברשתות החברתיות, איך אני מטעינה בעצם את העבודות באותו שפע שאני הרגשתי כשיצרתי, כי זה מה שאני רוצה, כאילו להעביר את השפע הזה הלאה. זה נשמע כאילו הכי הארי קרישנה, וגם בעצם ב-"ללה מעאק", אז בעצם ממש עשיתי את זה, ממש מבחינתי כאילו התעסקות באופנה, זה קצת כזה אותו רגש שאז לא התקבלתי ללימודים בגיל 20. גם ב"ללה מעאק" יצרתי בעצם בבדי וינטג' של מעצבי אופנה, ולנטינו שאנל, שזה אוספים שיש לי. אני לא קונה חומרי גלם חדשים אף פעם. אגב, זה הכל דברים שיש לי פה בסטודיו ורץ איתי כבר שנים. בעצם כל העבודות האמנות יוצרו מבדים של אופנה, שזה עוד משהו שאני חושבת שדווקא היותי מעצבת, שנכנס בצורה מאוד מעניינת לתוך האמנות.

דווקא אני מרגישה שיש היום פתיחות בעיני יותר גדולה בעולם של עיצוב לאמנות מאשר בעולם של אמנות לעיצוב וזה גם משהו שאני מאוד מעניין אותי, לראות אותו.