אמנות נעילה- ראיון עם קובי לוי

 

 

 

אז זה בדיוק זה- כל התשובות נכונות. אתם מתייחסים לנעליים בדיוק כמו שאני מתייחס לנעליים כשאני מעצב אותן וכשאני עושה אותן. אני חושב על הנעליים מוצגות על במה וכולם עומדים ובוחנים אותן כמו יצירת אומנות. היא גם יכולה להיות על הגוף, וגם לא. זה art of work והנעל היא הפורמט. כשהייתי צעיר יותר ולמדתי אומנות, בציור ובפיסול, הנעליים איכשהו תמיד הגיעו פנימה. פיסלתי אותן מקרטון ומכל דבר שהכרתי. כשלמדתי בבצלאל הכל התהפך. במקום שיהיה קנווס או פסל, היתה נעל והתוכן היה על הנעל. הנעל היא הפורמט, היא הקנווס וזה קנווס שהוא לא ניטרלי כי הצורה הרבה יותר מורכבת, יש לה שיפוע ושפיץ. כגוף תלת מימדי יש בה הרבה נתונים שקשורים לתוכן . הדבר שחשוב לי זה שיש בה רגל, זה אמיתי. אני יכול לעשות משהו לא אמיתי אבל אז זו לא נעל, זה פסל שנראה כמו נעל. פה נמצאת הנקודה שאני חייב לפצח. אני עושה אמנות נעילה, אמנות שהיא על הגוף, הולכים בתוכה וחיים בתוכה. יש לזה יותר עתיד, יותר משמעות.

 

יש הרבה אנשים שאמנות לא נגישה להם, הם מרגישים שזה לא בשבילם, שהם לא מבינים. כשיש מוצר שקשור אליך ואתה מבין אותו ואת הדימוי, כשאצלי הדימוי הוא מאוד ברור, אתה מצליח לתקשר ולהבין את היצירה. כולם מזהים את זה, זה קשור אליהם והם רואים את זה דרך העיניים שלי ופה יש נקודת התחלה שהיא הרבה יותר מתקשרת. זה גם ההבדל מבחינתי בין אמנות, עיצוב ואופנה. בכל אחד מהאספקטים האלה יש דברים שאני מאוד אוהב ויש דברים שאני מאוד לא אוהב. אני מייצר בעצם את הקומבינציה שלי. אני מאוד אוהב אומנות שהיא אבסולוטית, fine art. אמן עושה מה שהוא רוצה, בשפה שלו, הוא לא חייב להיות מובן או שיחבבו את מה שהוא עושה. אבל כשזה מוצג בתערוכה, אם זה לא מובן, אין לזה ערך. לתערוכה צריכה להיות משמעות. בעיצוב יש לפעמים יותר מידי תקשורת. תחבבו אותי, תקנו אותי… כל המטרה היא למכור ואז לפעמים העיצוב יורד ברמה עד לרמת קישוטים. הבעיה בעיצוב תעשייתי למשל, שהוא רק פותר בעיות ולפעמים זה נראה נורא וזה מייצר בעיה ויזואלית. באופנה יש תשוקה, משהו של החיים וזה עולם שכל הזמן מתחדש. עושים עונה, מוציאים את הנשמה ואחרי זמן מסויים הערך יורד. אני לא חושב שעיצוב יורד בערך כי עבר איקס זמן. לעיצוב טוב אין תאריך תפוגה. אם היצירה שלך זמנית, זו בעיה מבחינת העולם. ליצירה יש ערך, השקיעו בה אנרגיה, מחשבה, ייצור, לא כדי שזה יחיה 5 דקות.

 

עיצוב טוב זה קודם כול משהו חדש, מרענן, פותח את הראש וגם עומד במטרות שהוצבו לו. אם אני רוצה לעצב נעלי נוחות שאפשר ללכת איתן כל היום ואני מעצב עקב דקיק סופר גבוה, שפיץ צר, יפייפה, מקסים…לא נוח? אז לא עמדתי בעיצוב. יכול להיות שקהל אחר יקנה את זה וזה יצליח, אבל זה לא עמד במטרה של המעצב. גם אם מה שאני מעצב הוא לא הטעם שלי אלא הטעם של מישהו אחר. המטרה הושגה. וזה מדהים, מחדש, מקדם את העולם. יש עיצובים מעולים שהאסתטיקה היא לא בנאלית, לא ברורה. מה זה יפה? אף אחד לא יודע. יפה ומכוער זה נורא קרוב. אבל 'ייחודי' זה תמיד מעניין ויש לזה הרבה יותר ערך מאשר יפה או לא יפה. יש עיצוב שהוא מאוד appealing, הוא מושך אותך בקטע שגורם לך להסתכל עליו, לחשוב עליו, מכל מיני סיבות. למשל, נעלי הסקס שיש בתערוכה (נעלי Blow) הן נעליים שילדים קטנים שרואים את זה לא מבינים את הקשר המיני- הם רואים ברבי. אבל אם חושבים על זה, זה בדיוק מה שברבי משדרת לגדולים והגדולים לא רואים את זה. אז זה גורם לך לחשוב. כשאבא בא עם הילדה שלו לתערוכה והם רואים את העיצוב הזה, הילדה רואה את מה שהיא רואה וההורה רואה את מה שהוא רואה, כל אחד בעולם שלו ומצד שני שניהם מסתכלים על אותו דבר. מישהי הביאה לתערוכה קבוצה של נשים דתיות. הן לא ידעו מה הן רואות! וזו לא בדיחה. הן שאלו אותי מה זה. הן זיהו את כל יתר הדברים ופה הן לא זיהו. הייתי בטוח שהן צוחקות עלי. אני עומד שם, עם חבורה של נשים בגיל של אמא שלי ואני צריך להסביר להם מה הן רואות. זו היתה פשוט סיטואציה הזויה.
 
אז מה באמת הסברת להן?

אמרתי- מה זאת אומרת אתן לא יודעות מה אתן רואות…יש לכן ילדים? כן, כבר יש לי נכדים.. אז אני לא מבין מה את לא מבינה! אבל הן באמת לא זיהו את הויזואל אז הסברתי להן בצורה נקייה וחסרת שיפוטיות, אבל זה הפליא אותי שאנשים בגיל מסויים לא מודעים לעובדות החיים בצורה ויזואלית. זה היה נורא מצחיק והן היו ממש נחמדות.

 

זה באמת סיפור נחמד לעומת מה שקורה היום עם הצנזורה במוזיאונים.

אז רוב הנושאים והבלאגן שראיתי בתקשורת זה בדרך כלל נושאים מאוד פוליטיים מקומיים, לאו דווקא חברתיים, ודת. דת היא נושא כל כך רגיש אצל אנשים שזה חלק מהחיים שלהם, שהם לא יכולים לראות משהו שלא רק משרת את הדת אלא מדבר עליה. אני בעד לגרום לאנשים לחשוב, אבל הרבה אנשים חושבים שלחשוב שווה לפקפק. לא! אני לא בא להגיד לאנשים מה לחשוב ואיך לחיות, זה לא התפקיד שלי. אבל כן, עבודות אמנות שואלות שאלות. שאלה לא אמורה לפקפק. העבודות האלו הוצגו במוזיאון באנגליה, ובגלל שמוזיאון זה מקום מאוד קהילתי הם שמו את העבודות (המיניות יותר) מאחורי דלת ורשמו שיש פה עבודות פרובוקטיביות. האזהרה הזו גרמה לכולם דווקא ללכת מאחורי הדלת ולהסתכל.
 

מבחינת הרעיון אין מגבלות. רעיון יכול להגיע בשני אופנים. משהו שצץ בראש, איזשהו רעיון שחשבתי עליו, שמעסיק אות י. אם הוא נשאר בראש מספיק זמן, זה אומר שהוא טוב ואני חייב לצייר אותו. אני מצייר ידנית או במחשב ואז אני רואה אותו. הסקיצות האלו משמשות אחד לאחד לטובת המוצר. בסופו של דבר המוצר יראה בדיוק כמו הסקיצה, אחד לאחד. אני מצייר בכמה זוויות כי אני חייב לדמיין ולראות שזה עובד. דו מימד הרבה יותר קל כי אין בזה עדיין שיקולים של חומר והתאמה לגוף. בשלב הבא אני עובר לסקיצה תלת מימדית בעבודת יד ולא בהדפסה או משהו דיגיטלי, כי אני חייב את האספקטים האמיתיים של העבודה. אני בוחר אימום ועליו אני בעצם בונה את הקליפות של הנעל. אם אני לא אעבוד לפי הגוף ]אימום[, זה אולי יצא מאוד יפה אבל בסוף אני אצטרך לשנות ולהתאים וזו כבר פשרה. זה חייב להיווצר למטרתו מייד, אחרת זה

לא יעבוד. 

היא מגיעה ביחד עם העיצוב, אחרת זה לא יעבוד. יש עיצובים שמגיעים מנושא מסוים שאני רוצה לדבר עליו. אני בוחר דימויים שמדברים את הנושא ועם זה אני עובד, יותר קונספטואלי. למשל מיניות. זה נושא שהפך לכל כך ממוסחר עם מוצרי צריכה זולים. נעלי עקב, שאני עושה הרבה, מאוד מתקשרות עם מכירה של מיניות. אז הנושא היה מיניות ועכשיו אני ניגש אליו בהומור.אלו בעצם שתי האופציות של העיצוב. האתגר שעומד בפני זה איך להפיק את הנעליים שיהיו אמיתיות באמצעים של נעליים בעבודת יד. למה? כי מפעלים או טכניקות כמו פלסטיק ותבניות מיועדים לשכפול ולכן זה לא זמין לפריטים שמיוצרים בכמות קטנה. מפעל משכפל כמויות. אם אתה לא משכפל מלא, אין לך מה לפנות למפעל. האתגר הוא איך להפיק נעל חזקה, איכותית וטובה שנראית בדיוק כמו שאני רוצה, בלי פשרות. לפעמים קורה שאני מייצר נעל אחת כי בא לי, ומראש היא לא תיוצר בכמות- היא תעלה לסושיאל מדיה ולא תעלה לאתר למכירה.
  בעבודת הייצור עצמה אני משתמש בעירוב טכניקות של עבודת יד: סנדלרות קלאסית, תפירה, מתיחה, טכניקות של צורפות, של אופנה, נגרות. כל מה שאני יכול לבצע בעבודת יד, עם מכונות שיש לי בסטודיו בבית. כשהוצאתי פעם את הסטודיו מהבית מייד החזרתי אותו כי הבנתי שעדיף שזה יהיה באותו מקום. פשוט נשאר לי חור בתוך הבית ולא עשיתי איתו כלום ואז הבנתי שזה פשוט צריך להיות שם. אז כן, יש מכונות תפירה ויש מכונות שיוף אבל מדובר בעבודת יד כי זה לא משוכפל על ידי מכונה.

 

בהחלט. קודם כל, האימומים זה הדבר הכי חשוב כי זה המקום שיש לרגל וזה משפיע על התזוזה שלה. יש לי כמה סטים של אימומים שאני עובד איתם ועל זה אני בונה את העיצובים. אני בודק כל מיני גבהים בכל מיני מידות ונותן לכמה אנשים לנסות כדי לראות שזה עובד. אם זה נח וזה לא נראה טוב, זה לא יעבוד. את הגובה והשיפוע, העיצוב יחליט. זה יהיה נח לגובה הזה. אני לא אקצוץ לעיצוב את הראש כדי שזה יהיה נח. אם רוצים וריאציה נמוכה יותר אני פתוח, כל עוד זה לא הורג את העיצוב. נניח בנעלי הציפורים, אני לא אקצר לציפורים את המקור כדי שמישהו יוכל לנעול את זה. זה יתאים לרגל בכל מקרה והלקוח צריך להחליט אם מתאים לו ללכת עם זה או לא.

דיברנו על עבודת יד. אתה חושב שהלקוחות יודעים להבדיל בין נעליים שיוצרו בעבודת יד

אני חושב שבסוף רואים משהו מיוחד. בדרך כלל אנשים לא שמים לב לאיכות העשייה של נעליים כי הם רגילים לראות נעליים. אבל כשהם רואים עיצוב אחר שהוא עשוי או מוקפד ומושקע אז הם מניחים שזו עבודת יד. כשרואים בסושיאל מדיה נעליים, זה יכול להיות רק אימאג' ולא נעליים שקיימות במציאות. אז שואלים אותי באיזו תוכנה אתה משתמש לעשות הדמיות. אין! במכונת תפירה ובמצלמה. אין לי שום דבר נגד הדמיות, זה אמנות, זה מדהים, אבל זה לא המקרה. דווקא לאחרונה זה בדיוק מה שאני מתעסק איתו. מה זה אמיתי?

 

בדיוק. מה זה אמיתי? את פוגשת את הנעל בכלל בטלפון. פעם זה היה בעיתון, בלפטופ ועכשיו זה בטלפון. אז איך זה נראה בטלפון? יש לזה משמעות.

 

גם AI, זה מעניין.

אויב או חבר?

זה תלוי בבן אדם שמשתמש בזה. שום דבר הוא לא אויב אם אתה לא עושה ממנו אויב. אני לא מרגיש ש-AI מתחרה איתי. אני לא יודע.. את רואה דברים מדהימים, עוד לפני ה- AI, הדפסות תלת מימד וכל מיני דברים דיגיטליים. אני מלמד ואני רואה איך זה משפיע על החשיבה של הדורות היותר צעירים. זה מגביל אנשים בזה ש הם רגילים לטמפלייט. אם אין להם טמפלייט, הם לא יודעים מה לעשות וזה לא יתכן שמעצב צריך איזשהו בסיס בשביל להתחיל. אם אני אקח נעל סירה ואעצב עליה אז לא עיצבתי, קישטתי. אני צריך 'כלום'. אם אני אעצב כיסא, אז יש משהו שהוא נתון? כלום. מי אמר שצריך רגליים, ארבע רגליים, רגל אחת, אולי זה תלוי מהתקרה. אולי זה יוצא מהקיר. הדבר היחיד שנתון לי זה בן אדם יושב. סביב זה אני צריך למצוא מה לעשות, מאיזה כיוון לבוא, לאן לקחת את זה, מאיזה חומר? רך? קשה? אני לא יודע כלום. אני רואה לפעמים גם אצל סטודנטיות וסטודנטים שלי שהם מתחילים ממשהו שהוא נתון, מאיזשהו דיפולט של המוצר. אבל הדיפולט הזה הוא כבר מעוצב וזה פספוס. אם נתייחס ל טמפלייט כמו שאני משתמש בדימוי, הדימוי הוא משהו שמוכר לנו, זו נקודת התחלה שהיא מתקשרת בינינו. השאלה היא מה עשיתי איתו? אני לא לוקח את הדימוי ומדביק אותו על הנעל כי אז זה לא עיצוב. בנעל Spilled Coffee הדימוי הוא קפה נשפך אבל זו לא נעל רגילה שמודפס עליה כוס קפה, זה לא מעניין. אין פה באמת היבריד אמיתי ולא הדבקה. עיצוב שאנשים מסתכלים עליו ואומרים איך לא חשבו על זה קודם, כי זה נראה כל כך טבעי וכל כך שלם, זו המחמאה הכי טובה. ולא משנה אם אוהבים את הנעל או לא. אז AI ודיגיטל בכלל... מעצב שמחליט להדפיס נעל. אוקיי, מה תדפיס? את הקובץ שאני אעשה. אוקיי, אבל מה תעשה בקובץ? ה-AI לא יפעל לבדו. בינתיים.

להמשך קריאה>>>