סוד הקראפט שלה: ראיון עם תמרה אפרת

יום חמישי, תשע בבוקר, דרום תל-אביב. התעשייה מתחילה להתעורר. קולות נעים בין ציוצי ציפורים למכונות שמתניעות את היום. מסדרונות ארוכים ,דלתות רבות של סטודיואים ובעלי מלאכה קטנים, רובם עוד נעולים מהלילה. תמרה מקבלת את פניי בחיוך גדול ומאיר פנים. הסטודיו שלה , 50 מ"ר [אותם היא חולקת עם עוד שני אמנים], מואר ומסודר להפליא, מדפים מלאים , חלקי עבודות מנויילנות מחכות שהמולת היום תתחיל.

תמרה מחייכת , חיוך מעט מתנצל ואומרת ״אני פה משבע [...] סדר היום שלי מאוד משתנה ותלוי תקופה. כל יום נראה לגמרי אחרת. בגדול היו לי עכשיו שמונה חודשים ממש ממש אינטנסיביים. גם לקראת התערוכה האחרונה שלי( תערוכת יחיד של תמרה, הוצגה בגלריית 5BY לאחרונה וזו רק התקלפה מהקירות והסתיימה לפני שלושה שבועות), גם יצא שהיו לי המון פרויקטים תוך כדי, לימדתי הרבה השנה( מלמדת בשנקר ובויצ"ו חיפה) , לימדתי 5 קורסים בסמסטר הקודם ובזה ,4 שזה ממש מטורף עבורי. בגדול לא היה לי מספיק זמן ולפעמים הייתי מגיעה לסטודיו בחמש לפנות בוקר לפתוח תנור, לבדוק את התוצרים, לעבוד קצת על דברים ומכאן ממשיכה את היום לשנקר ללמד, ובהמשך חוזרת לסטודיו. יש לי יום לימוד בחיפה, שאני יוצאת בשש בבוקר וחוזרת בעשר בלילה, מלמדת 9 שעות ברצף. אני מלמדת קורסים של קראפט, טקסטיל וליווי סטודנטים בפרויקט הגמר שלהם. יצא כך שהיחס בין לימודים לסטודיו נע בין יומיים שלושה מלאים של הוראה ויתר הימים אני בסטודיו... מרגישה שלקחתי על עצמי קצת יותר מדי״. תמרה צוחקת בהתנצלות , ״זה לא תמיד היה ככה״ היא מוסיפה, ״יצאה שנה כזאת עם הרבה דברים ]...] בשמונה חודשים האחרונים יצא שהייתי בסטודיו כל שישישבת. יש ימים שאני מסיימת את היום בארבע (תמרה רצה לאסוף את בתה אמי בת ה- 3.5 מהגן), מחייכת ,ולכן אני צריכה את האיזון״.

״האמת שזה די מטורף, ממש לא ציפיתי לזה, עבדתי על התערוכה בטרוף שמונה חודשים, עבודה עוד יותר אינטנסיבית לקראת, סביב השעון. ממש פחדתי שתהיה לי ירידת מתח אבל בגלל ההשתתפות ב"צבע טרי" בשבוע הבא״ תמרה צוחקת, ״אני עדיין בתוך זה. לא נחתי אפילו יום אחד. יש לי לסיים עד סוף החודש. נראה לי שנפילת המתח תגיע אחרי זה ״ וצוחקת במבוכה.

״האמת שכל התערוכה כולה. הייתה כמות מבקרים מטורפת לאורך כל זמן שהייתה מוצגת. בסופי שבוע, המון ביקורות, מלא אנשים שפירגנו, היה מאוד כיף וממלא ממש. ממש לא ציפיתי לזה. חשבתי שאעשה תערוכה ולא חשבתי על ההשלכות של אחרי. הרבה באו לסטודיו לרכוש עבודות, להתעניין, כמעט כל קיר הקרמיקות נרכש בתערוכה וזה מה שהכניס אותי ללופ של "צבע טרי", כי עכשיו אני צריכה לייצר עוד דברים. חשבתי שיישארו עבודות מהתערוכה [אבל לא] . היה לי מאוד מרגש וכיף שאנשים אוהבים ומפרגנים״

״נכון. היתה לי עוד תערוכת יחיד בשנת 2015. זו היתה תערוכת יחיד של פרויקט הגמר שלי, שהסתובב בכל העולם, טוקיו, ברלין, אוסטרליה.. במלא מקומות. ואז היתה תערוכה גם בארץ, במוזיאון בית העיר. הרגשתי שזה היה קצת יותר סטודנטיאלי, ראשוני. סיום תואר שני שהיה פרויקט גמר – לא היתה לזה התפתחות מעבר . אני מרגישה שבתערוכת פרויקט הגמר שלי זה היה יותר עיצוב ופה עכשיו זה יותר אומנות. כניסה לשדה הזה. מבחינתי זו עליית מדרגה של מה שהיה אז. התערוכה האחרונה היא פיתוח נרחב של התזה שלי מהתואר השני״

״סבתא שלי היא הדמות הכי משפיעה שהייתה לי בחיים. היא נפטרה לפני 4 שנים, היא הייתה האישה הכי מעוררת השראה ומדהימה. היא ניצולת [שורדת] שואה, כל המשפחה שלה נספתה, יש לה סיפור חיים הכי משוגע בעולם. היא ניצלה בזכות זה שהייתה תופרת את הבגדים של הנאצים. ככה ניצלה גם ממחנות ההשמדה. היא לימדה אותי כשהייתי קטנה לתפור, לסרוג ולרקום. כל התשוקה והידע שלי בכלל התחיל ממנה. הייתי מאוד קשורה אליה״