מאת: גבי גליק | התכנית ללימודי אוצרות עיצוב, שנקר, 2023
באוקטובר 2024 נפטר זיו, באופן מפתיע כשהוא בן 40 בלבד.
כמו הרבה מהעבודות שבארכיון, אנו משמרות זיכרון של אדם ועבודת ידו, ואיתם גם זאת של זיו.
הראיון עם זיו גנל מביא איתו הרבה צחוק מתגלגל מצד אחד, ומצד שני בעיטות לבטן ונגיעה במקומות
רגישים. לאחר לימודיו בבצלאל המשיך לטכנאות שיניים וכיום הוא יוצר, אמן ומעצב פעיל.אנחנו מדברים על סדרת עבודות אחת שלו, שנגעה לי בלב: סדרת צלחות במגוון גדלים, נגוסות בקצוות על ידי נשיכתו, ובאמצע משפטים קצרים שונים בנושא אכילה שנוגעים בכולנו, מהילדות ועד היום, הומוריסטים או כואבים. ישבנו בסטודיו החדש, המואר והמקסים שלו לשוחח.
אז.. מאיפה התחלת עם הקולקציה של הצלחות הנגוסות?
אז הפרויקט הזה התחיל עם משפטים של סבתא שלי, אמא שלי, גיס שלי, משפטים שבבית אומרים או שאני
אפילו מוצא את עצמי אומר לאחיינים שלי, זה תמיד נאמר מהכוונות הכי טובות ודואגות ואוהבות והכי רוצות רק טוב אבל זה מתגלגל גם למקומות שונים. ויש גם סאב טקסט שלפעמים הוא די פאסיב אגרסיב כזה. זה יכול להתגלגל גם להפרעות אכילה וכל מיני דברים כאלו ומאוד חשוב לי למצוא את המקום שהוא
IN BETWEEN שהוא ספק מצחיק, ספק כואב. חשוב לי ליצור דברים יפים, חשוב לי לפתות וחשוב לי שזה
ימשוך תשומת לב או יגרום לצופה להתקרב, לגעת, להתבונן, ולחוש ושזה יהיה יפה. אבל אז, אני רוצה להוסיף איזשהו טוויסט, צביטה או בעיטה בבטן להעביר וויב מסוים שיפתיע אותך.
אני מתמודדת עם הפרעות אכילה מגיל 14 ועד היום. כשראיתי את הצלחות זה מה שישר בלט לי ופגע בנקודה הזו. אז תהיתי לעצמי, האם אצלך זה התחיל מנקודה רגישה, או שההתחלה הייתה הומוריסטית לחלוטין והתפתחה בהמשך הדרך לנקודה כואבת?
זה התחיל מהמקום הכואב, לא בדיוק מהפרעות אכילה למרות שיש במידה מועטה ולא מספיק כדי שזה
יהיה משם. זה התחיל מיחסים עם סבתא או אבא, הייתה אצלנו גישה מאוד סובייטית, עם המון משטור. לי
כילד ונער בוגר עדיין היה סביב זה המון קושי: של איך לאכול, מה לאכול, מה נכון, להיות מתורבת או
תרבותי, והמון הערות וביקורת. אז זה התחיל מהמקום הזה. אני לא תכננתי לעשות מוצר בדיוק, אני לא תמיד חושב כמו מעצב ולא תמיד כמו אמן, אלא יותר כמו חוקר או מקום ששואל שאלות. לא תכננתי לפתח מזה סדרה של צלחות ולמכור אותן- זה היה יותר פרוייקט חד פעמי שבו עשיתי צלחת גדולה לכל משפט ואספתי בערך 40 משפטים. אלו היו צלחות שנגסתי בהם הרבה, הן לא היו שמישות, וגם בחלק מהמקומות אפילו השארתי את השברים, את הביסים. אז זה לא היה שמיש לחלוטין וחלק מזה צילמתי והפכתי אותן בעצם לסדרה של צילומים. ואז, פשוט מתוך המפגש עם הקהל והתגובות של האנשים, באופן די מפתיע, ראיתי שזה מצחיק את רובם. אני בכלל לא חשבתי שזה יצחיק.
זה היה בשלב שרק היו את הצילומים?
כן, היו את הצילומים ואת האבי טיפוס של הצלחות, ובהתחלה עשיתי במקום הלסטר זהב לסטר אדום, שיכל לדמות שאריות אודם או אפילו שהצלחת היא גוף. עניין אותי מאוד המקום של גוף בדבר הזה. הצלחת היא הגוף או הבשר? אחת המחשבות שהייתה לי מרוב מחשבות טורדניות הייתה שעשיתי צלחות בהן היה את כל המשפטים בבת אחת: "למה את לא אוכלת", "שבי יפה", "רק עוד ביס", צלחת עם עומס של מחשבות
טורדניות שלא מרפות , שעולות אחת על גבי השנייה בכיתוב "ואני פשוט שם את זה על הצלחת" וזה כמעט
ולא קריא. והרעיון הוא שמרוב עומס מנטלי הבן אדם יתחיל לאכול את הצלחת עצמה, כדי שיעזבו אותו
בשקט. אז ככה זה התחיל, ואז כשראיתי שזה מצחיק אנשים והם רוצים להשתמש בזה, ושואלים אותי למה בעצם זה כל כך נגוס? הבנתי שיש כאן פוטנציאל ליותר ממה שחשבתי בהתחלה. ומבחינתי יש לזה צידוק כל עוד אני רואה שזה מפעיל אנשים, וברגע שזה מפעיל אותם ופוגש אותם במקום שלהם אז זה חשוב לי בין כאמן או כמעצב- שאלו גישות מעט שונות בחשיבה- איפה זה פוגש בני אדם, אם יש איזשהו רצון מהצד השני למשהו אחר קצת, או רצון למערכת יחסים סביב המקום שזה יותר יפעיל אנשים. אז אני אזרום עם זה. וככה הפרויקט בעצם נדד למקום שהוא יותר שימושי, יותר הומוריסטי, פחות ביסים, ויותר הקריצה הקטנה
והכואבת הזו מאשר לתת ממש אגרוף בבטן.
אתה אמרת שאתה רואה את עצמך יותר כחוקר מאשר מעצב או אמן. זה נוגע בעיקר למה שזה גורם לאנשים להרגיש?
לא. העניין של איך זה גורם לאנשים להרגיש זה אחרי "החקירה", כשנולד משהו חדש ופוגש אנשים אני הולך לפי זה, בסופו של דבר מה שאנחנו רוצים זה לתקשר. פחות מעניין אותי להיות במגדל שן שכזה, ולהיות עסוק רק בבועה שלי עם עצמי ולעשות דו שיח עם עצמי, מאוד חשוב לי לעשות דו שיח עם אנשים.
אני מניחה שלכן זה כל כך נגיש, גם מבחינת המחירים, גם ה-לקנות את הצלחות בחנות המוזיאון?
כן, כן. אבל המחקר הוא כן סוג של בועה שאני נמצא בה, ושם זה כל מיני נושאים שמעניינים אותי, פשוט לא מחכה שמישהו יתן לי הנחיה או תרגיל, אני פשוט בא וחוקר את זה ומשם זה מתפתח ומפתיע גם אותי. זאתאומרת פרויקט שהתחיל כאיזה ניסוי בשכבות הופך אחר כך לאגרטלים. לתהליכים יש חיים משל עצמם וזה מתגלגל. אבל הרבה פעמים זה מתחיל באיזושהי שאלה שאני שואל את עצמי לבד בסטודיו ואז זה מתפתח.
עכשיו שזה מוצר מוגמר וכבר לא פרוטוטייפ, בטח קיבלת ביקורות לכל מני כיוונים שונים. מה הכי
מורגש- שזה יותר משעשע אנשים או מכאיב להם?
כל אחד פגש את זה במקום שלו, זה ממש תלוי גיל לפי איך שזה נראה, נשים יותר מבוגרות יותר מצחיק אותן.