גלית: היום אנחנו נפגשות עם תום כהן, המנהלת האקדמית של התכנית לאוצרות בשנקר, ואנחנו רוצות לדבר על החינוך, על הדרך לקראת להיות אוצרת, אולי אפשר לקרוא לזה "מבוא לאוצרות 1". הרגע הזה שבו מתחילים לחלום את החלומות על אוצרות. 

 לפני שנשקע פנימה, אני רוצה לפתוח עם איזשהו טקסט קצר – ואני לוקחת את זה מתוך מאמר שנכתב ב־2007, בתוך כנס של אוצרות לעיצוב – "לאורך ההיסטוריה," כך כותבת קייט פרול, מי שכתבה את המאמר הזה והובילה את הכנס, "אספנים, חוקרים ובעלי עניין ליקטו חפצים, יצירות אנושיות, עתיקות ופרטים מן הטבע מתוך כוונה לשמור, לתעד, ללמוד ולהציג את אושרו ויופיו של עולם הטבע לצד אלה של עולם היצירה האנושית. שני הערכים אלה נמצאים בבסיס העיסוק האוצרי: סקרנות וסדר. לכאורה אלה יסודות שמנוגדים זה לזה, האחד מבטא את הכמיהה לחדש, לגילוי של הנסתר, לאיסוף ולשימור של חפצים רבים ככל האפשר, והשני הוא הכמיהה – האובססיבית יש לומר –לסדר, למיין, לקטלג, לחלק, וגם לוותר על חלקים מהאוסף. בעצם," ככה היא כותבת "האוסף הוא שיקוף תמציתי של החיים עצמם." אז אם אנחנו רגע מסתכלות על התוכנית לאוצרות, באיזשהו מקום התוכנית היא כמו האוסף של עולם האוצרות העתידי.

תום: אפשר רק לקוות. זה טקסט מקסים, ואני חושבת שהמנעד העדין הזה שבין סקרנות וסדר, זה משהו שאנחנו גם מנסות לתרגל אותו ביום-יום שלנו, גם להקנות אותו קדימה לאוצרות והאוצרים שמגיעים ללמוד את המקצוע הזה בתוכנית, ולעסוק בו אחר כך. וגם לקהל, למבקרים ולמבקרות, ליוצרים וליוצרות שאנחנו עובדים איתם, זה הטווח הזה שבין להשתוקק למשהו ולצלול לתוך הסקרנות ולעבוד רק מתוך תשוקה כזאת לידע ולהתנסות ולעשות וליצור ולהמציא ולחשוב מחשבות חדשות, לבין האפשרות לארגן את המידע הזה, לסדר אותו, לעשות איזשהו היגיון בעולם, זה באמת טווח כזה שאנחנו כל הזמן רוקדות בתוכו.

גלית: לפני שנגיע לדבר על התוכנית, אני רוצה לשאול עלייך. את אוצרת כבר לא צעירה, למרות שאצלנו תמיד אפשר להגיד 'אוצרת צעירה', אבל מאיפה את מגיעה?

 תום: חללית האם שלי היא עיצוב. זאת אומרת, זה הבסיס שאני תמיד חוזרת אליו ותמיד יוצאת מתוכו. למדתי עיצוב בתואר הראשון שלי. אני נוטה לומר שהמצאתי לעצמי דו-חוגי כשלמדתי במכון הטכנולוגי בחולון. התחלתי בעיצוב תעשייתי ובאמצע הדרך עברתי לתקשורת חזותית. ובעצם בחמש שנים למדתי כל מה שאני יכולה מכל התחומים שנלמדו, ובסופו של דבר הרבה יותר קורסים ממה שהיה צריך, אבל ידעתי שמה שמעניין אותי זה לראות זום-אאוט של עולם העיצוב. די מהר, אחרי שהבנתי שאני לא עומדת להיות מעצבת תעשייתית, מאוד מאוד רציתי להיות אוצרת לעיצוב, והמסלול לעשות את הדבר הזה היה כמעט בלתי אפשרי. למזלי ולשמחתי, הבית ספר שבו למדתי היה מעבר לכביש ממוזיאון העיצוב – אותו, כמו שכולם כבר יודעים בפודקאסט הזה, הקמת ואצרת במשך כל השנים האלה – וזה היה איזשהו חלק אינטגרלי מכיתת הלימוד שלי. זאת אומרת, מקום שאני הולכת אליו כל הזמן, כל הזמן ממשיכה להסתכל ומנסה להבין מה עשו כאן ואיך עושים את זה, בדיוק כמו שמעצבים צעירים מנתחים חפצים ופוסטרים וחללים, מנסים להבין איך זה קורה ומה עושים כאן ואיך זה נהיה. אז אותו הדבר קרה לי עם תערוכות. 

ברשותך אני אספר כאן לקהל, איך לקראת סיום הלימודים שלי, היינו בשלבים של פרויקט הגמר, ונסענו אני ועוד כמה סטודנטים לשבוע עיצוב במילאנו, וראיתי אותך הולכת ברחוב במילאנו, והלכתי אחריך ברחוב. והם היו מעצבי ריהטים כאלה, והם רצו לראות רהיטים. אני הלכתי כמה צעדים אחריך ברחוב ואמרתי "אולי ייפול לה הארנק, אולי תהיה איזושהי דרך שאני אוכל לפנות אליה ולשאול אותה על תערוכות ועל אוצרות לעיצוב, ועל איך עושים מזה… איך מתחילים. ולשמחתי הרבה, ולמזלי הגדול, כשסיימתי את הלימודים, החלטת לפתוח את התוכנית הזאת שעליה נדבר היום, ובעצם מאז שנרשמתי אליה לא הסכמתי ללכת הביתה. וככה אנחנו עובדות יחד כבר איזה שמונה שנים. מהלימודים האלה של עיצוב הגעתי ללימודי אוצרות, והיום זה מה שאני עושה בעיקר, או בכלל, או הכול. אני עושה אוצרות, בעיקר אוצרות לעיצוב, אבל באופן כללי אני מתעסקת באוצרות של העכשווי, באיסוף של העכשווי, בללמוד את העכשווי, דרך עיצוב או דרך כל מיני דברים אחרים. אולי עוד נגיע לדבר עליהם. ובמסגרת זה גם לומדת אנתרופולוגיה, ומתעסקת גם בזה, בדרכים שונות לבחון את התרבות שלנו דרך חומרים ואנשים וחפצים, והסיפורים שלהם.

לית: אז באיזשהו מקום, אם אני מקשיבה לך, אני שומעת שגם בתואר הראשון כבר רצית ללמוד כל מיני דברים, ולא הלכת להתמקצע באיזשהו דבר אחד. אבל הדבר המעניין ביותר זה הסקרנות, מצד אחד, והצורך ללמוד את הסדר החדש. ואם שני הערכים האלה עובדים ביחד, אני רוצה לשאול אותך האם את חושבת שכל אוצרות העיצוב, או מי שלומדות ויהיו אוצרות לעיצוב בארץ, האם שפת העיצוב היא השפה הראשונה שלהן? האם זו שפה שניתן ללמוד אותה? או משהו מהערכים של המקצוע הזה צריך להיות בתשתית של עבודת האוצרת?

תום: השפה הזאת של עיצוב, אני חושבת שיש מונחים ומין ז'רגון מקצועי כזה, שאנחנו נוטים לחשוב עליו שחייבים ללמוד אותו, אבל גם כשאני מלמדת תולדות העיצוב, אז אני מאוד אוהבת לצטט הוגים של שנות ה-70 כאלה כמו ויקטור פאפנק, תומס מלדונדו וברונו מונארי, שבעצם מדברים על זה שעיצוב הוא לא איזה דבר שנפרד מהחיים. כולנו, כל האנשים עוסקים בעיצוב. כל האנשים. גם אנשים שלא חושבים על עצמם בכלל שהם  עוסקים בעיצוב. לגדל ילדים זה עיצוב, לאפות עוגה זה עיצוב, לסדר מגירה זה עיצוב, כל מהלך שלנו לבחון את הסביבה שלנו ולנסות לסדר אותה. כל מהלך של תכנון לקראת מטרה מסוימת ואז ההוצאה שלו לפועל, בין אם זה במשהו שהוא מוחשי לגמרי והוא חומרי ואני יוצרת באובייקט, ובין אם זה במשהו שהוא מופשט הרבה יותר, בין אם זה משהו שלוקח כמה דקות או כמה שנים. אופי המחשבה הזה של עיצוב וסדר הפעולות הזה שהוא עיצוב, אי אפשר להפריד אותו מהחוויה האנושית. בעצם, בערך מאז שאנחנו עושים חפצים, התחלנו לקרוא לעצמנו אנשים, ברמת ההיסטוריה הרחוקה. בערך איבדנו את הזנב והתחלנו לייצר חפצים, התחלנו לקרוא לעצמנו אנשים. איזשהו קיצור תולדות האנושות. 

אז השפה הזאת של עיצוב, יש מי שמגיעים לתוכנית -אם אני חוזרת רגע לשאלה שלך – יש מי שמגיעים לתוכנית או למקצוע מתוך זה שהם כבר למדו עיצוב, ולפעמים אפילו למדו תואר שני בעיצוב, ויודעים להגיד את המושגים ויודעים את הכוריאוגרפיה הזאת של להיות חלק מעולם העיצוב. לפעמים יותר קל להם להתחיל ולהשתלב, אבל אנחנו רואות כל הזמן, כל שנה, גם אנשים שמגיעים מעולמות שהם משיקים לעיצוב, שאני תופסת אותם כמשיקים לעיצוב, שאנחנו תופסות אותם כמשיקים, כמו חינוך או תקשורת או ניהול, וגם אנשים שמגיעים מתחומים אחרים לגמרי – אבל מבינים באופן מהותי את ההבנות האלה של מה זה עיצוב או מה היא אוצרות. ואלה מקצועות שבבסיס שלהם הן מקצועות מבוססי אמפתיה, ומבוססי יכולת להסתכל על אנשים אחרים, ומבוססי היכולת לצאת לרגע מעצמי ולהסתכל על הסיטואציה שאני חלק ממנה. מה שקוראים לו במדעי החברה "הזרה". להסתכל על הסיטואציה שאני חלק מנה ולנתח אותה, ולנתח אותה באופן שיביא לתובנות שהן בעלות ערך בחזרה לאנשים שהם נמצאים סביבי. זאת אומרת, להיות מסוגלת להצביע על משהו שקורה לנו בחיים, או שנמצא.