״אתה בין אוצר למעצב למפיק. בסוף, זה להסתכל על אוצרות כמעצב. זאת אומרת, יש לך הקשר שצריך לעבוד בתוכו וליצור מוצר, רק שחומרי הגלם שלך הם עבודות של אחרים. אתה מסתכל על איזשהו מכלול מאוד מורכב.״ האוצר והמעצב טל ארז ומתכנן הערים והיזם רן וולף מספרים על אוצרות של פסטיבלי עיצוב, על אתגרים והזדמנויות ועל ייחודם של אלה מול אוצרות מוזיאלית וגלריסטית, שנבחנו בפרקים הקודמים.


גלית: בשיחה איתנו היום שניים, טל ארז ורן וולף. טל ארז, אוצר ומעצב, היום המנהל האמנותי של תא תרבות דה ווינצ'י בתל-אביב, ורן וולף, מתכנן ערים ויזם, ומנהל פרויקטים בתחום של התרבות – אני חושבת שאין מישהו מאיתנו שלא מכיר את הפרויקטים שאתה יוזם, גם אם לא תמיד יודע שאתה זה שעומד מאחוריהם. ואני יושבת עם שניכם לשיחה על הדברים שהם לא מוזיאון ולא גלריה, אירועי העיצוב, שהם האירועים החד פעמיים, שהם מתכנסים והופכים להיות איזשהו דבר מאוד מאוד גדול, פורמט מאוד מעניין, שיש בו גם אספקטים תצוגתיים, גם אספקטים פרפורמטיביים, ובאיזשהו מקום – הם נעלמים, ולכאורה לא נשאר מהם דבר, אבל יש להם חשיבות מאוד גדולה בשדה. אז אני אשאל את רן קודם, על התחלת הדרך, המחשבה על הסוג של האירועים האלה ושבוע העיצוב בירושלים בפרט.

רן: אז אני כיזם שעוסק הרבה בתכנון עירוני. יזם בעיקר לפרויקטים ציבוריים, משתמש הרבה בכלים של תרבות, כדי לבנות מקום, לבנות זהות, ולייצר שינוי. ובהחלט האירועים האלה, שהם מבחינתי גם לא מחייבים, והם באמת לפעמים הרבה פעמים ניסוי וטעייה, ולמידה עצמאית של המקום, ושל הצוות שמתכנן אותו, הם מאוד משמעותיים. זה קרה גם בתל אביב, בפרויקטים שעשינו בנמל תל אביב, נמל יפו, ובצורה יותר מושכלת, הייתי אומר, ומתוכננת, בבית הנסן. בעצם ב-2009 התחלנו לחשוב מה לעשות בו, וב-2013 הוא נפתח, הוא בדיוק חגג לא מזמן עשור, באוקטובר, אז לא חגגנו עדיין.

באמת חלק מהעבודה, גם בבית הנסן, שזה מרחב ציבורי ומבנה מאוד גדול שהוא קבוע, היה לייצר בעצם איזושהי אסטרטגיה של שימושים, שהם כביכול קבועים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לקחת אחורה ולראות ולחשוב כל פעם מחדש על התוכן שאנחנו מקדמים. ואחד הכלים המרכזיים היה באמת שבוע העיצוב, אירוע יחסית מאוד קטן, מקומי, מאוד מוטה לאקדמיות בירושלים, עם תקציב של כ-100-150 אלף שקל, שצמח תוך עשור, ל-4-5 מיליון שקל. אירוע בינלאומי, עם 150 מעצבים מהארץ והעולם. והניסוי הזה בבית הנסן עדיין ממשיך, זאת אומרת, אני לא מאמין בדברים שהם קבועים, למרות שהנסן כבר התקבע כמוסד תרבות שיש לו את הקהילה שלו, ומאות אלפי מבקרים בשנה. אבל בהחלט יש את הקסם הזה של משהו שבא והולך, וגם את היכולת שלנו להתבונן מהצד על דברים שאנחנו עושים, כדי לעזור לנו לעשות את המקומות טוב יותר.

גלית: אני רגע אשאל על התיעוד הזה, או ההתבוננות החוזרת הזאת, אם אנחנו לא מסתכלים על האירוע הזה כמוזיאון שיש לו אוספים, ואז הזיכרונות נכנסים לאיזושהי גלריה, או גלריות אפילו, שיש להם אתר. איך שבוע עיצוב זוכר משנה לשנה? איך אתם מייצרים את האוסף הזה של הפעילות?

רן: אני חושב שאלף, יש לו גם את הרובד הדיגיטלי שהוא זוכר, ויש לנו את הארכיון של שבוע עיצוב, שאנחנו שומרים אותו. כמובן עובדים גם עם ארכיונים אחרים שרוצים ואוספים את מה שאנחנו עושים. יש משהו שהוא בחוויה של המבקר, וגם בחוויה שלנו כמנהלים או יוצרים שמתפתח משנה לשנה, ואני אגיד שגם אני חושב שיש קסם בזה שמשהו לא נשמר. זאת אומרת, אנחנו אוהבים את העניין הזה של כל פעם לפצח את זה מחדש, לבנות את האירוע הזה מחדש, לייצר אותו, וביום שהוא נעלם, הוא נעלם לגמרי. מצד אחד יש הרבה פעמים תהיות, למה עושים את זה רק שבוע וכן הלאה. כמובן שעובדים על זה כמעט שנה, וזה תהליך שהוא מאוד מאוד ארוך מי שנמצא מאחורי הקלעים, אבל זה חלק מהקסם שהוא בא והולך, והוא מאוד עוצמתי. גם בגלל שהוא רק שבוע, זה מאפשר לנו לשים אשאבים כדי שיהפכו אותו לא עוצמתי.

גלית: אני שואלת שניכם, אתם תחליטו מי מקדים את מי, איך מחליטים מה יקרה השנה, או בכל שנה, מה יקרה באותה שנה?

טל: מבחינת התמה, כאילו המבנה.

גלית: מבחינת התמה, התחושה הזאת, דיברתי לאורך הסדרה הזאת עם אוצרות ואוצרים רבים, על ההזדמנות הזאת לצפות קדימה, תחושת הנבואה הזאת שאני יודעת להגיד איזו תערוכה אני רוצה לעשות בעוד שנתיים, כי ככה זה, זה הזמן שזה לוקח לעשות, אז איך אתם יודעים, מה היה הדבר הנכון, ומה כדאי או מה צריך להיות הנושא של שבוע העיצוב?

טל: א', אנחנו לא יודעים. אבל מה נכון בטוח אנחנו לא יודעים, אבל כאילו עם הזמן, אני חושב שמה שקרה, לפחות כשאני וענת ספרן, שניהלה אומנותית יחד איתי את שבוע ייצוב, יש לציין. כשהתחלנו לפתח את התמות, אז כאילו, היו מין שתי שכבות, אחד זה מין קולות שאתה מרגיש מבחוץ, הרבה אוזניים פתוחות, הרבה שברי רעיונות שצפים, כל מיני כאלה. והרבה אינטואיציה, כלומר, אנחנו בבסיס האסטרטגי של שבוע העיצוב, כשהתחלנו לחשוב על מה בכלל, איך הוא יעבוד מבחינה נושאית, הבנו שהכוח שיש פה בארץ, חומר הגלם המיטבי שיש פה בארץ, זה כאילו קונפליקטים. זה בגדול מה שיש, ועם זה אנחנו נעבוד. כלומר, נושאים שהבסיס שלהם הוא חברתי, והם קופצים הרבה מדפי העיתונים, הם קופצים הרבה מעמודי החדשות דווקא, זאת אומרת, לאו דווקא מתוך נושאים של פיור-דיזיין, או איזשהו מקום כזה שהוא על זמני, אלא דווקא תמיד זה היה מאוד צייט גייסט כזה של מה שקורה. בטח בהקשר למקום שכאילו מכיל את כל הקונפליקטים כל הזמן כזה, ירושלים, ואז המתח הזה תמיד היה למצוא משהו שהוא כאילו גם נגיד אינהרנטי לירושלים, וגם מאוד רלוונטי בעולם, ובתוך התפר הזה כאילו דברים כל הזמן צפו וקפצו כמעט באופן מיידי. אז זה כאילו לא כל כך לחשוב על מה יהיה נכון לעתיד, אלא יותר מה חם עכשיו, ויש מין שכבות כאלה של אקטואליה שעוברות ממה שקורה לרגע שהוא נוצר, הופך לתגובה, לרגע שהופך לרפלקציה. והמשך הקצר הזה יחסית של שבוע עיצוב שקורה בתשעה חודשים פלוס מינוס, מרגע שהתמה נולדת ועד שזה מתגשם, נותן לנו יחסית כאילו to beat the punch להגיע יחסית עכשוויים לתוך איזשהו נושא מבחינת המקום שתרבות משחקת.

לתמלול המלא >>>