גלית: היום בשיחה איתנו רז סמירה, האוצרת הראשית של מוז"א. רז עד לאחרונה הייתה אוצרת הראשית לצילום במוזיאון תל אביב לאומנות, ולפני כן, האוצרת לאומנות מודרנית במוזיאון. בשנים האחרונות אצרה באופן עצמאי למעלה מ-40 תערוכות, והיא משמשת כיושבת ראש איגוד המוזיאונים – איקו״ם ישראל, והיום האוצרת הראשית החדשה של מוז"א, מוזיאון הארץ. קודם כל ברכות על התפקיד החדש. בתוך המהלך הזה של להיות אוצרת ראשית במוזיאון, רציתי לשאול קצת על מוז"א, בעיניים שלך, על התפקיד הזה של אוצרת ראשית.

רז: אז קודם כל תודה, אני בעצם במוז"א כבר קרוב לשבעה חודשים, למעשה הגעתי ביוני, מאז אנחנו באיזשהו תהליך של התחדשות, מאוד מסיבי, שהתחיל כבר לפניי, שמוביל אותו עמי כץ, והיום אני חושבת שמי שמגיע למוז"א (בואי נשים רגע את השביעי לאוקטובר בצד) בעצם התחלנו בתהליך של שיפוץ מאוד מסיבי של הביתנים הקבועים.
בנינו תוכנית לשיפוץ הביתנים, והביתן הראשון שנפתח לקהל חדש ומשופץ, כולל התצוגה בפנים וחשיבה על קונספט חדש – זה ביתן הפולקלור. שהוא נמצא בעצם בתוך הבוסתן, שפתחנו בספטמבר, שבועיים לפני השבעה באוקטובר. הוא הביתן הראשון שאנשים שמבלים בבוסתן, נתקלים בו.
בתוך הביתן הזה ספציפית, הקדשנו שני חדרים, שני חללים, לתערוכות עכשוויות בנושא של פולקלור ויהדות וכל הנושא הזה; של חפצים, בעצם חפצי קדושה וחפצי יומיום, שביחד נותנים את המהות הכללית, את המשמעות של המילה פולקלור בעצם, עממיות שבדבר.

גלית: המוזיאון כולו בנוי ביתנים-ביתנים?

רז: נכון, המוזיאון נבנה בעצם ב-1958. הוא בנוי בעצם על מבנה של ביתנים-ביתנים, שיוצרים ביחד קמפוס אחד גדול. החשיבה שמאחוריו, ומי שיסד את המוזיאון, הוא ד"ר וולטר מוזס, שהיה בעצם אספן של זכוכית. שהייתה לו דירה קטנה בבוגרשוב, והוא החליט לתרום את האוסף לעיריית תל־אביב, שחתמה מולו על חוזה ב-1952. לצערנו, הוא נפטר ב-1955 ולא זכה לראות את החזון שלו מתגשם.

בחזון, הוא ראה מבנה שייוחד לתרבות המקומית, כאספן של זכוכית של המרחב המקומי, ארכיאולוגיה, והיה לו גם אוסף מאוד גדול של ספרי אמנות. הוא הסכים לתרום את הכל לתל אביב, בתנאי שייבנה מוזיאון גדול בקונספט הזה. התנאי שלו היה שיהיה מחקר עכשווי, שיחבר את הארכיאולוגיה וההיסטוריה כחלק מהמכלול הזה שנקרא תרבות, וישים אותו בפרונט של השיח הבינלאומי והמקומי. אני חושבת שהיום החזון שלו מתממש בצורה מאוד מסיבית, ושהמוזיאון באמת מקיים את הצוואה שלו על בסיס יומיומי.

גלית: זה מרתק לשמוע שהחזון הראשון של אדם, שלא היה איש מוזיאונים אלא אספן בתפיסה שלו ביומיום, יכול היה לדמיין את המרחב המוזיאלי כמו שאנחנו רואות אותו היום. יש בו אוספים היסטוריים, אבל יש בו גם כל הזמן יצירה חדשה.
אני חושבת שהחיבור הזה או היכולת הזאת היא מאוד יוצאת דופן, אם אנחנו מסתכלות על מוזיאונים אחרים של אותה תקופה. האם זה השפיע גם על הדרך שבה תוכנן המוזיאון?

רז: כן, זה השפיע גם על הדרך שבה תוכנן המוזיאון, והוא בעצם התווה את הדרך. למשל, אוסף הקרמיקה הארכיאולוגית שלו, הוא הבסיס לביתן הקרמיקה שנחנך בתחילת שנות ה-60.
הוא הביא גם את ליאו קדמן, שהיו בעצם מכרים. כל המבנים האלה היום הם מבנים לשימור, גם הזכוכית, גם קדמן, גם הקרמיקה. מאוחר יותר הצטרפו כבר המגדל, והצטרף בית נחושתן בשנות ה-80, והבולאות בשנות ה-90, ו״אדם ועמלו״ בשנות ה-80. אבל הוא נבנה באמת כיחידות, יחידות שהן בעצם מוזיאליות בפני עצמם, שנותנות את ההיסטוריה של המדיום ואת ההיסטוריה של המקום.
זאת אומרת, קשר הדוק בין המדיום למקום, והבחינה של המדיום, תוך כדי הבחינה של המרחב הגיאוגרפי, ההיסטורי והפוליטי, התרבותי, בהקשרים האלה. זאת אומרת, כל ביתן כזה בעצם הפך להיות מין מוזיאון קטן לתחום שלו, עד היום שמרנו על החלוקה הזאת. מדובר באוספים שהם מאוד מאוד גדולים. אוסף הזכוכית שלנו הוא הגדול בארץ, אוסף המטבעות שלנו הוא הגדול במזרח התיכון, אוסף ״אדם ועמלו״ הוא הגדול בארץ, זאת אומרת, מוזיאון לאנתרופולוגיה. זאת אומרת, כל הדברים האלה הם אוספים מאוד מאוד גדולים, שבעצם מתחילים לקבל יותר ויותר משמעות במחקר של המרחב ההיסטורי והתרבותי היום. וגם היום אנחנו עובדים לקראת השנה הבאה של התערוכות – חוץ מאדפטציה שעשינו אחרי השבעה באוקטובר – בעצם התוכנית הייתה שיהיה אוספים בפרונט.

ב-11 באפריל (2024) תפתח תערוכה, שבפעם הראשונה תשלב תערוכה מתחלפת עם האוסף של ״אדם ועמלו״ בגלריית המגדל, שמשלבת בין ציטוטים של מאיר שלו מתוך הספרים שלו, לבין הכלים שהיו במרחב הזה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. שימור השמות הערביים, השימור של העבודה שלהם, האנשים שהשתמשו בהם – עם הציטוטים שלו. ונוצר חיבור מאוד ייחודי, שיכול להתקיים רק במוזיאון שלנו בהקשר הזה.

גלית: אני חושבת שזה הדבר היפה שמגיעים לקמפוס שלכם. מגיעים למוז"א ונכנסים למוזיאון מאוד אינטימי, בקנה עמידה מאוד אנושי, ההליכה בו נעימה, יש איזו מין הובלה מוצלת מביתן לביתן. ומה שאמרת קודם, שכל ביתן הוא בעצם מוזיאון מההתחלה ועד הסוף, זה כמו לבקר בשישה-שבעה מוזיאונים שונים בקמפוס אחד.
אני חושבת שהבוסתן שנפתח עכשיו לפני הסתיו, הפך את המוזיאון גם למרחב שאפשר לשהות בו, ולאו דווקא בתוך המרחב התצוגתי הרגיל.

אבל אני חושבת שמה שהוא עושה בעיקר זה נותן לנו להיפגש מחדש עם המקום שאנחנו נמצאות בו, ורגע לעסוק בהיכרות מחדש עם חפצים, סיפורים, הקשרים בזמן הנוכחי. זאת אומרת, לפגוש את ההיסטוריה, האנתרופולוגיה, הארכיאולוגיה, בלי האבק המוזיאלי הרגיל שמלווה אותם, שבן אנחנו רק רואים רק ארכיאולוגיה או רק אנתרופולוגיה, למשהו רב־תחומי בקמפוס אחד, שנותן את ההזדמנות לחשיבה מחודש של תערוכות.

רז: בהחלט, לכן, כמו שציינתי, כל החשיבה של התערוכות לשנה הקרובה, היא חשיבה מבוססת אוסף. האוסף זה הזהות וה-DNA של המוזיאון, זאת אומרת, בלי זה אני בעצם, צריכה לחשוב במה אני ייחודית לעומת מוזיאונים אחרים. לעומת מוזיאון תל אביב זה די ברור, במה אני ייחודית ומה לא. מוזיאון ישראל, שהוא מוזיאון אנציקלופדי וגדול יותר, שם ההדגשים הם על אמנות עכשווית או כאלה ואחרים.
לכן, בעניין הזה של האוסף – אני יכולה לתת דוגמה שבתחילת 2025 תהיה תערוכה של שני ביתנים, שבעצם מתאחדים לתערוכה אחת על סדרת המטבעות והבולים הראשונה, שיש ביניהן קשר הדוק, כשהמעצב הוא אותו מעצב – אוטה וליש. וליש היה אחד המעצבים הגרפיים המרכזיים בתולדות העיצוב הישראלי. זאת אומרת, יש כאן מפגש של שלושה עולמות יחד. האנשים, אנשי מפתח שהובילו את זה, הם היו בכלל פוליטיקאים שהיה להם אינטרס שיהיה דואר ובול עברי ושיהיה מטבע ישראלי, שהוא לא הלירה שטרלינג הבריטית.
שיתופי הפעולה האלה מאוד מעניינים אותי בהקשר הזה, וכמובן שיש לזה הקשרים רחבים יותר, של זהות, היסטוריה, זיכרון, עתיד ועבר, ואלה החוזקות של המוזיאון שלנו, החיבור הזה בין עתיד לעבר, ובין חומר שהוא פונקציונלי לבין הרוח שלו. אני חושבת למשל, שתערוכה כזאת, או תערוכה עם מאיר שלו, מייצגות את האופי של המוזיאון בצורה מאוד מאוד ברורה, בלי שאנחנו נצטרך להגדיר אותו כל פעם מחדש, אלא דרך האוספים אנחנו מגדירים אותו מחדש.