גלית: האורחת שלי לשיחה הבאה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון.
מיה היא האוצרת הראשית של המוזיאון משנת 2017, שלפני כן הייתה האוצרת הראשית של "הוצאת זמורה ביתן" והעורכת הראשית של "מגזין בניין ודיור". המון עבודת טקסט ועכשיו המון עבודת אוצרות. 

חשבתי שנתחיל רגע באקספוזיציה של המוזיאון, מוזיאון העיצוב חולון: כי הוא המוזיאון היחיד בארץ שעוסק רק בעיצוב. בניגוד, נניח, למוזיאון ישראל או מוזיאון תל אביב, שם עיצוב הוא חלק ממחלקה, בתוך אגף שלם. גם במוזיאון ישראל וגם בתל אביב, זה ״עיצוב ואדריכלות״. זאת אומרת, איכשהו הם מקיפים את שני התחומים והמוזיאון בחולון הוא רק עיצוב.

מיה: נכון. כמו שאת יודעת, כשהמוזיאון נפתח ב-2010 הוא היה, קודם כל, מוזיאון העיצוב היחידי בארץ ואחד היחידים בעולם או בין היחידים בעולם. זאת אומרת, אני חושבת שגם היום אין יותר מאשר עשרה שעסקו אך ורק בעיצוב, וזה מה שבאמת המוזיאון עושה. הפעילות שלו כולה מתרכזת סביב הנושא של עיצוב, סביב השדה של עיצוב, התערוכות והפעילויות השונות.

אני חושבת שהמטרה שלו בגדול, זה להביא את תחום העיצוב לקהל רחב ככל האפשר. אני זוכרת שלפני שפתחנו את המוזיאון, עמדנו מול הבניין הזה שרק התחיל לקרום עור וקורטן, פחות או יותר, עברה מישהי ושאלה אותי "מה זה הולך להיות?" ואמרתי לה "מוזיאון" והיא שאלה "איזה מוזיאון?" ואני אמרתי "מוזיאון עיצוב", והיא ענתה "איזה סוג של עיצוב, עיצוב שיער, עיצוב…?" זה לא היה ברור לאף אחד, אני חושבת שגם לנו עד הסוף. התחום הזה לא עד הסוף ממוקד, אנחנו כל הזמן בתהליכים של הגדרה עצמית.

גלית: אני מרגישה שבאיזשהו מקום, ״עיצוב״, שאנחנו רגילות לקרוא לו "תחום העיצוב" או "שדה העיצוב", מכיל כל כך הרבה ״עיצוב״ בתוכו. ואולי בזה שהוא לא כל כך מוגדר, זה מאפשר לנו גם חופש מאוד גדול לעסוק בעיצוב מחקרי, לעסוק בעיצוב תעשייתי, עיצוב מוצר, אולי גם עיצוב שיער יום אחד, נגיע גם לזה, אבל איכשהו חוסר ההגדרה עובד לטובתנו.

מיה: כן, אני לגמרי מסכימה. אני חושבת שזה גם מה ששומר את התחום צעיר ומלא חיות. כי החיפוש הזה אחרי הגדרה, כמו גם היכולת הזאת לשתף פעולה עם גורמים שונים או שדות אחרים, וזה שעיצוב משיק לכל כך הרבה תחומים אחרים, פועל לטובתו, אבל גם גורם לבלבול אצל אנשים, לא יכולה להאשים אותם.

גלית: בחזון של המוזיאון מדובר גם על אוסף המוזיאון, שתכף ניגע בצורך הזה בסוף, של לשמר ולתעד. מדובר על ההצגה של הדברים ועל התפקיד של המוזיאון בשדה דינמי. זאת אומרת, המוזיאון צריך כל הזמן לייצר פעולות דינמיות עם הקהילה המקצועית ועם הקהל הרחב.
האם הדבר הזה הוא תוספת של המוזיאון? כי אנחנו לא מכירות את החזון הזה מנניח מוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל – את הצורך הזהף או התחייבות יותר נכון, לפעול באופן דינמי עם הקהילה.

מיה: נכון. אני מתייחסת למוזיאון כמו שמתייחסים למהגרים הרבה מאוד פעמים, הם צריכים להוכיח את עצמם הרבה יותר. הם צריכים להיות כל הזמן מאוד עירניים ולהשתנות בהתאם למה שקורה ולהיות מאוד גמישים. אני חושבת שמוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל פחות זקוקים לזה. אבל גם עיצוב בסופו של דבר, זו עבודה עם בני־אדם ועבודה עם בני־אדם היא עבודה עם קהילה, עבודה עם בני־אדם זו יצירת תערוכות שקהל רב ככל האפשר ייחשף אליהן. אני חושבת שזה אחד הדברים היפים בעיצוב, היכולת הזאת לתקשורת, לקומוניקציה, להיות נגיש, ואני רואה את זה במוזיאון.
הרבה פעמים אנשים באים כי הם מבינים מה קורה, ואנשים רוצים להבין, הם לא רוצים להסתכל על משהו ושמישהו יגיד ׳זה קו שמביע ים׳. הם רוצים להבין מה הם רואים, ואני חושבת שלעיצוב יש את היכולת לתת להם את התחושה הזאת, וזו תחושה מאוד טובה.

גלית: לאורך השנים של המוזיאון, היו תערוכות מאוד "פרקטיות" מאוד "נגישות" אבל גם היו תערוכות שהצליחו להתרחק מהמקומות המאוד ברורים מאליהם ואיפשרו איזשהו מהלך אולי יותר רפלקטיבי ששואל שאלות. אני חושבת שהגמישות הזאת בתוך התכנון שאת עושה בתערוכות במוזיאון מדבר לקהלים השונים שמגיעים למוזיאון ונותן את התחושה הזאת שהמוזיאון תמיד מסביר פנים. זאת אומרת, יש בו איזה משהו נעים ונינוח שנכנסים אליו, הוא לא מפחיד אף אחד. כל הסדרנים והשומרים במוזיאון מאוד אוהבים את האנשים שמגיעים. יש בו משהו באמת שהוא למען הקהילה, בלי לשכוח להיות מאוד מאוד מקצועי. זאת אומרת, זה איזשהו חיבור מאוד יפה של שני הצדדים האלה ביחד.

מיה: נכון, אני מקבלת, ותודה. אני חושבת שזה מתחיל במבנה, למען האמת. אני חושבת שאתה לא מרגיש מאוים במבנה כזה, כי מוזיאונים אנחנו יודעות נבנים כמקדשים המודרניים. "קוטן" האדם לעומת הגודל של האלוהות ויש משהו במבנה של המוזיאון הזה, דווקא בגודל שלו… הרבה פעמים הגודל הפריע לי במוזיאון ואנחנו כמו שאת יודעת, כבשנו כל חלקה טובה. בתערוכה האחרונה פלשנו לשירותים, אבל כבר באופן מלא. זאת אומרת הם כבר לא שירותים הם תערוכה. אבל היום אני מבינה שה"קוטן" עובד לטובתנו, כי אתה/את לא מרגיש בשום שלב שאתה קטן והמקום כל כך גדול שאתה לא תספיק לעולם. קצת כמו שאנחנו מרגישים בחיים עם האפשרויות הבלתי מוגבלות. יש לך איזושהי תחושה שזה בנוי למידותיך ואם תשקיע שעתיים כמו שצריך אתה תראה הכל ואני חושבת שזה נותן הרגשה טובה. 

נכון, שגם תמהיל התערוכות, זה נכון שיש תערוכות שהן יותר פופולריות, מה שנקרא. אני מאוד משתדלת שגם תערוכות שפונות לקהלים רחבים ככל האפשר, לא יעליבו מעצבים, ככה אני קוראת לזה. זאת אומרת שמעצב לא יכנס וירגיש תחושה של זרות מאוד גדולה למה שקורה שם, אבל לא כל התערוכות באמת פונות לכולם באותה מידה. האידיאלי כמובן זה אם יש בתערוכה רבדים שונים. יש את זה בהרבה מאוד תערוכות. אני חושבת שבתערוכה שלנו היום על מגדר יש את התחושה הזאת. יש את התחושה של מצד אחד, אתה מבין, אבל אתה גם יכול לפתוח את הראש לכיוונים שלא חשבת עליהם לפני כן. וזה ההישג הגדול, אם אתה באמת מצליח לפנות לקהלים מגוונים בתערוכה אחת.