גלית: נפגשת איתנו היום לשיחה, אנריאטה אליעזר ברונר אוצרת בכירה לאומנויות מ-2020,
האוצרת הותיקה מאז 1997 של הביתן לזכוכית במוז"א, מוזיאון הארץ בתל אביב, אוצרת תערוכות זכוכית היסטוריות ונושאיות, תערוכות יחיד של אמני זכוכית בולטים בני זמננו, ושלוש ביאנלות לזכוכית עכשווית, והיא גם האוצרת הראשית של שתי הביאנלות לאמנות ועיצוב, שהנוכחית ננעלת בימים אלה. שלום, אנריאטה.

אנריאטה: צוהריים טובים.

גלית: אצלנו בפודקאסט, בשיחה שלנו, את נמצאת על המשבצת הזאת של אוצרת שיש לה דיאלוג רציף עם אוסף. וחשבתי שנתחיל בשיחה על האוסף, ומשם נמשיך על תערוכה שנובעת מאוסף וכל הדיאלוג הזה. אבל רגע בואי נשאל על האוסף שאת אחראית עליו, אוסף הזכוכית במוזיאון.

אנריאטה: אני מגיעה למוזיאון בעודי סטודנטית לארכיאולוגיה, לאגף החינוך. מהר מאוד, אני מאוד מתעניינת, עושה את הקורס למוזיאולוגיה ומצטרפת לאוצרת שהיא המנטורית בעצם שלי, שהלכה לעולם מהשנה, גוסטה לרר יעקובסון. היא ברגע שארבע שנים המוזיאון סגור כדי לחדש את תצוגת הקבע. האוסף, אוסף הזכוכית, זה אוסף פרטי. זאת אומרת, מייסד המוזיאון, יש לו אוספים רבים אבל אוסף הזכוכית זה הגאווה של, והוא חולם באמת לאכלס אותו לביתן היפהפיה שוויטקובר תכנן. הוא מונע כיום כ-4,000 פריטים, מתוכם כ-800 בתצוגה וזה יחס מאוד טוב למוזיאונים אחרים.

גלית: כשהפריט הישן ביותר שיש בו, אוסף, ממתי?

אנריאטה: המנעד, ככה: תצוגת הקבע, כי אנחנו מדברים על תצוגת הקבע מתחילה עם הופעתה הראשונה של כלי זכוכית בעולם הקדום, וזה קורה באמצע האלף השני לפני הספירה. ותצוגת הקבע, היא גם כן תצוגה שהיא משתנה מדי פעם, כך שהיא הסתיימה עד זמן רב בנפילה, בקריסתם של מרכזי ייצור במזרח עם הכיבוש המונגולי ויצירת הפאר זו מנורת מסגד הממלוכית. אז שם אנחנו נעצרים. לא, לא נכון, יש גם את הכבשן הצלבני, שם אנחנו נעצרים.

והמעבר לפעילות ייצור הזכוכית, שמתבטאת בונציה ואחר כך בארצות הגרמניות, בוהמיה ויתר ארצות אירופה: הולנד, בלגיה, אנגליה, צרפת. הדברים האלה יוצאים מדי פעם. זאת אומרת, הם לפעמים חלק מתצוגת הקבע, עד תחילת המאה ה-20 ככה לכסות את החלק ההיסטורי. אבל יש משהו אחר, אתה מתחיל ותצוגת הקבע מייצגת את החלק הארי של האוסף וחלק הארי הוא באמת הזכוכית העתיקה. יש לנו נציגות, באמת, עם שכיות חמדה יחידות בעולם, שמבקשים לנסוע גם כן לצורך תערוכות. דווקא בתקופות האלה הקדומות עד התקופה האסלאמית. ולאחר מכן, היה קצת למוזס, אוסף של ארט נובו קצת ארט דקו, לא הרבה. 

יחד עם זה האוסף ממשיך לצמוח ולגדול, במה שנקרא זכוכית מודרנית – לא קונטמפוררית, אלא מודרנית. מתחילת המאה ה-20 עד שנות ה-50/60. שזה גם כן תוצר של תערוכות שקודמתי אצרה והם כללו תוצרת של מפעלי יוקרה כמו ממורנו, מהארצות הסקנדינביות שהיו שיתופי פעולה עם נורד דנסק וככה. לאחר מכן, משאירים מאחוריהם את העבודות כך היה ולאט לאט אנחנו מרחיבים. גם למשל תערוכות של אמנים, תערוכות יחיד, כל הביאנלות לזכוכית והביאנלות האחרונות אנחנו מרחיבים יותר ויותר את האוסף עם קבלת מתנות, אם תרצו, סלקטיביות, שבחרנו אותם.

גלית: האוסף שהולך ומתרחב גם מגדיר את גבולות השדה שבתוכו את פועלת כחוקרת ואוצרת, אבל גם מאפשר לך לעשות גם את התערוכות המתחלפות או אולי גם לשנות משהו בתצוגת הקבע.

אנריאטה: בגלל שהחללים הם נתונים ויש איזה מבנה מאוד מגביל מבחינת המבקר, מסלול הביקור. אני לא אגיד שתצוגת הקבע השתנתה מקצה לקצה, לא. יש, במהלך השנים, אני מעדכנת, יש תגלית של אחד אוצרות המדינה "סְפִין", זכוכית זהב מקיסריה של רשות העתיקות מוצאת את מקומה ברצף הכרונולוגי, או מדי פעם יש קפסולות נושאיות.

אבל אני שומרת את הגריד, אני שומרת את הרציונל שקיים, אלא אם כן נרצה, ומקובל ולגיטימי, לטרוף את הקלפים וליצור משהו חדש: טקסונומיות חדשות, הדגשים שונים. אבל, מה שאת אומרת יאפשר לנו… אבל אנחנו לא מוגבלים תמיד לעשות תערוכות רק מתוך האוסף, יש שורה ארוכה של משאילים מהארץ ומחו"ל, ממוזיאונים, כדי לספר סיפור, אני לא יכולה להקיף איזה פרק נבחר מתולדות המדיום.

גלית: אני חושבת שאתה מגדירה מאוד אמוציונלי, אבל מאוד טוב את הדילמה הזאת בתוך מוזיאון, שבין השימור והרצון להציג את כל האוסף, מה שאי אפשר אף פעם ובין הרצון שלנו כל הזמן לייצר תערוכות חדשות ולהביא עבודות חדשות ולשלב אותן אחד ליד השנייה. כמו שאת עושה הרבה פעמים בתוך הביתן שלך.

אנריאטה: כן, אבל יותר מזה אני אגיד לך. לכל פריט יש את הביוגרפיה שלו, אבל הוא יכול לשמש, ושיהיו לו כמה שימושים במהלך החיים. את זה אני עושה הלכה למעשה, אם תרצי, כי היו נגיד כל מיני כאלה כלים שהם היו כמו טעויות אבל נמצאו בחפירות וזה כל כך אקספרסיבי וכל כך חשוב. היה במקרה איזה פרויקט שהצטרפתי של "אוצרים בע״מ" תערוכה במוזיאון פתח־תקווה. חברתי להילה עמרם ואנחנו מדברות והיא מכירה את עולמי ואני מכירה את העולם שלה. אז נוצר איזה טריפטיך כזה שבעצם כל הפגומים וכל החולים, כל הכלים האלה מוצאים את מקומם ויש להם תפקיד כמעט פרפורמטיבי.

גלית: אבל זה מה שאנחנו עושות רוב הזמן במוזיאון.

אנריאטה: נכון, נכון.

גלית: זה מהלכים של פרפורמנס דרך חפצים. אני חושבת שמשהו בביתן שאת אחראית עליו, נניח מעבר לפרפורמנס הזה שאת יוצאת מתחת לאדמה בתוך האוסף לתוך הגלריה. אבל משהו בביתן הזה, הכניסה אליו, הכניסה של אור יום, המהלך הזה שהוא מהלך מעוגל לגמרי – קצת עוקב אחרי ההיסטוריה, וההזדמנות לראות חומר גלם בתצורות כל כך שונות הוא מאוד פרפורמטיבי, למרות שמדובר באובייקטים מאוד שבירים או בחומר מאוד פריך.

אנריאטה: כן. לא תשכנעי את המשוכנעים, כי באמת אני נשביתי בקסמם. אבל מעבר לרובד הזה, הכמעט הגותי, כן, של הזכוכית, אי אפשר להתכחש לזה. כן, יש משהו במבנה שהוא כמו מקדש כזה, כמו רוטונדה ככה, הגובה הזה של מעל חמישה מטרים במרכז, ועכשיו חשפנו גם את החלונות שהיו סגורים הרבה זמן מטעמים של שימור (כי גם תורות השימור משתנות כל פעם). אני חושבת שכן עומד במבחן הזמן, אבל עוד פעם, העניין של להוציא כל פעם וללהק את המופע הבא, עם השחקנים המתאימים.

גלית: אני חושבת שיש משהו שמסתכלים עליך, וגם על העבודה שלך לאורך השנים, ברורה התשוקה שלך לזכוכית. יש משהו בזכוכית שאף פעם לא מעייף אותך, זה חומר שאת פוגשת אותו כל יום, כל הזמן. ועדיין את מוצאת כל פעם משהו חדש להגיד על החומר הזה.
איך לא מתעייפים?

אנריאטה: אני חושבת שהעבודה שלי היא כמו להיות סטודנט נצחי. זאת אומרת, אתה לא מגיע ויודע. אתה לא יודע כלום. יש לך כמה כלים, איזו מתודולוגיה, כי ההשכלה הפורמלית שלי היא ארכיאולוגיה. ואני מגיעה למוזיאון, אוקיי, שרובו אוסף ארכיאולוגי. אבל אני מגלה, וגם כן הפורמט או המערך הזה, האדריכלי והפרוגרמטי של המוזיאון מאפשר לחצות לאורך התקופות ותרבויות ולעסוק בתת-נושאים או בנושאים צדדיים. אני באמת, כל יום אני לומדת   משהו. כי אפילו, לאחרונה עם הפיתוח של חומרים כאילו האפשרויות של הזכוכית, זה פשוט מרתק. ליצור ביו־זכוכית ולשים בגוף לצמוח יחד עם העצמות. זאת אומרת, המנעד הוא מאוד גדול כי זה לא רק היסטוריה וארכיאולוגיה ולא רק אומנות ואסתטיקה, זה מדע וזה טכנולוגיה והשילוב ביניהם הוא מרתק. אגב, זה בכל תחום יצירה.

לתמלול המלא >>>