גלית: היום הצטרף אלינו לשיחה אריה ברקוביץ', אוצר, מעצב, מבקר אמנות, מרצה ומורה לאמנות. מאז 2005 הוא המנהל האמנותי ואוצר של בית האמנים בתל אביב. היה מבין המקימים של הגלריה אחד העם תשעים, שהייתה הגלריה השיתופית הראשונה שפעלה בארץ, ואת בית הספר לאמנות ועיצוב "מימד" לאמנות חזותית, עד לאיחוד שלו עם בית הספר אסכולה, שהפכה להיות אסכולה-מימד. בנוסף, שימש כמנהל אמנותי ואוצר של הגלריה לעיצוב ״החווה״ בחולון. 

בשיחה היום יש לי את הזכות לדבר על הגלריות הראשונות לעיצוב שהיו – רציתי להגיד בארץ אבל זה – בתל אביב. רגע ללכת אל ראשית הדרך ולימים האלה של התחושה שצריך לעשות התחלה של אירועים חדשים לעיצוב, מהצד שלי זה היה סוף שנה ג' שנה ד' של בבצלאל, לפני שעברנו כולנו לתל אביב, אבל אתה היית רגע לפנינו בשדה.

אריה: הייתי בסביבה פשוט. לא תאמיני, אבל אני למדתי עיצוב, למדתי עיצוב לתיאטרון בשנות ה-70. ולמדתי במקביל אומנות אצל רפי לביא בפרטי, למדתי באבני לפני זה, והייתי בלהקה צבאית.

גלית: היית בלהקה צבאית?

אריה: זה הסיפור, הייתי בלהקה הצבאית, הייתי זמר, רקדן, שחקן. אבל כשיצאתי משם, לא מצאתי את עצמי בקטע של פרפורמינג, למרות שהופענו קצת, ואמרתי, אני מאחורי הקלעים, ואני הולך ללמוד עיצוב, למדתי קצת באבני ואז נרשמתי לאוניברסיטה למדתי באוניברסיטת תל־אביב עיצוב לבמה; תלבושות, תפאורה וקצת תאורה וכל מה שלמדנו שם… סיימתי תואר שני.  הראשון שסיים תואר שני באוניברסיטה, כי אני מתמיד, כולם פרשו בדרך. נשארתי לבד, ואחר כך עסקתי בעיצוב במה ומבמה עברתי לעיצוב אירועים ומעיצוב אירועים עברתי לעיצוב פרופס לסרטים. מכאן התחילה סצנת עיצוב קטנה, בתחילת שנות ה-80 – "פלסטיק פלוס".

גלית: אנחנו בדיוק ב-83, כן.

אריה: בשנקין.אני גרתי בסביבת שינקין, ושם התחילה תנועה כזאת של אילנה והנס פלדה.
זה קטע מעניין, כי תמיד אני מספר את הסיפור הזה שהנס הוא הולנדי ואילנה הישראלית, והאנס, כידוע, הולנדים הם קמצנים. אי לכך הכל ידני. לא ישקיע באיזה משהו מתועש והם עשו עבודות שהן היו "הנד מייד" כזה. הייתה לו סדנה מאחורה קטנה, והכל הוא עם שבלונות וזה זה זה, ועשה דברים שהם היו בעצם שילוב נורא מעניין של תנועה, של צעירים שעברו לכיוון שינקין.

גלית: אני רגע חולקת רק על העניין של החיבור הזה של הקמצנות. אני מרגישה שאם אני חוזרת חזרה ל- 83, 84, 85, מה שקורה בבצלאל, לא רחוק מזה. זאת אומרת, יש איזו פעולה של קראפט מאוד ראשונית, יש התחלה של חומרים חדשים, יש התנסויות סופר מעניינות.

אריה: פלסטיק.
גלית: והפלסטיק נכנס לחיים ואני חושבת שהעבודה הזאת עם הפלסטיק השאירה איזה חופש לעשות את ה- one of לא מעץ אלא מחומר מבריק, צבעוני, שמח. ופלסטיק פלוס הייתה בדיוק שם.

אריה: חד פעמי. זה זול יפה, ואתה לא חייב לקחת את זה לדירה הבאה. אתה יכול לזרוק את זה, אתה יכול להשאיר את זה, זה לא עלה לך הרבה וכו'… על זה הם בנו. ומה שקרה שבעצם התנועה, תנועת הצעירים עברה לכיוון שינקין, כמו שתמיד… זה היה זול, זניח, מוזנח כזה ופתאום עברנו לשם. ושם פתחנו, אנחנו פתחנו גלריה אחד־העם 90 ברחוב אחד־העם פינת שינקין, ואז תת־רמה פתחו את הגלריה שלהם ואת המגזין לאמנות האוונגרדי שלהם בשנקין. ואז פתחו, נדמה לי, גלריה שקראו לה אנטיאה שזו אומנות נשית, ומימד פתחנו בברנר 17.
קמרה אובסקורה, אחר כך, מאוחר יותר, עברו לאלנבי פינת ברנר.

גלית: אז בעצם מי שהיה רחוק יותר זה בנווה צדק אלרואי 10.

אריה: כן, אבל מה שקרה שהתרכזו כמו שאפשר לראות פה – סטודנטים, מרצים, צעירים. כולם היו צעירים ופלסטיק פלוס בשינקין. וזה ייצר דיאלוג או אינטראקציה בין הצרכן הצעיר לבין היצרן הצעיר בקשר החד פעמי הזה. המוצרים שלהם, אני זוכר אותם, כי גם רכשתי ולקחתי ועשיתי. אתה חושב שכל אחד יכול לעשות אותם, אבל הם עשו את זה יותר טוב, יותר מקצועי, וגם זול. זה הפך לאיזו מין סצנה. אחר כך הם פתחו חנות ואז הם פתחו גם גלריה. 

בגלריה, מה שמעניין, שהגלריה התחילה להציג מה שנקרא "עיצוב ואמנות". אני זוכר שגבי קלזמר, שהוא אומן, הציג בגלריה הזאת כחלק מהעיצוב. השילוב הזה, פתאום פתח איזה פתח, כולל העבודות שלהם (פלסטיק פלוס), שהיה בהם אלמנט רדי־מיידי שהתכתב עם דלות החומר באמנות וכל התנועה הזו של האמנות הישראלית.

גלית: אבל הוא עשה את זה עם אופטימיות מאוד גדולה, זה בדיוק לא הדלות החומר הכועסת או העצובה או… כל הדימויים האלה שיש לנו כשאנחנו חושבים עליה, זה לא קרשים וסיד, אלא זה משהו צעיר מאוד, משהו באמת "אחד העמית", כמו שאתה אומר.
היא הייתה של הזמן. התחושה הייתה שהם יודעים מה לעשות, כי זה עכשיו.

אריה: זה התאים חברתית. בעצם מי שהולך לבדוק את זה מבחינה חברתית. תנועה חברתיות של צעירים או שלא משנה, תנועה של אנשים שמגיעה לאיזשהו מקום ומשנה את תפיסת העולם בכלל. זה כמו שהרבה פעמים אני מדבר על הפופ־ארט, זה עבד לכל הכיוונים מתנועה חברתית, לאופנה, לאמנות – הכל הביא את הכל יחד. אז זה מה שקרה כאן, עם הפלסטיק פלוס עם הגלריות והאנשים וזה הפך את החשיבה. עכשיו, מה שמעניין שהם היו יוזמות פרטיות.

גלית: שכולם התמקדו סביב רחוב שינקין, למעלה ולמטה.

אריה: מה קרה לממסד? הממסד, הוא הרי עצלן וחסר דמיון. אז כשהוא רואה יוזמה פרטית, הוא מתלבש עליה. אז, ממסד שנקרא "עיריית תל־אביב" במקרה הזה, אני זוכר שהם באו אלינו ואמרו "וואו, איזה אופי ואולי נעזור". ואז יום אחד הם פתחו ברחוב שנקין מקום להשכרת דיור לצעירים. משהו עם לב כזה, לב תל אביב אולי. וכל זה, באיזה שהוא מקום, כאילו הביא את הממסד. הפך פתאום נושא של יוזמה פרטית, תנועה חברתית וזה, לשנקינאות ופתאום רצו לשדרג את הגינה שם בשנקין.