״אנחנו אוספות כמובן את הדברים הברורים האלה, את ההזמנות, את צילומי ההצבה, את אירועי הפתיחה. אבל גם אוספות קטלוגים, וגם אם אנחנו מצליחות למצוא, שזה קצת יותר קשה, רגע את המחשבה שמאחורי התערוכה. מה נכנס לתערוכה, ואולי גם מה לא נכנס לתערוכה, שזה בעצם לפעמים יותר מעניין.״
תום כהן, מנהלת הפרויקטים במרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל בשיחה עם רותם קפלן, מנהלת האוסף והארכיון, על חשיבותו של אוסף ועל ארכיון התערוכות החדש במרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל.



גלית: איתי יושבות רותם קפלן, שהיא המנהלת אוסף שנקר בתוך המרכז לחקר העיצוב בישראל, ותום כהן, שהתפקיד שלה בתוך המרכז הוא להוציא את הדברים מתוך המרכז, לתערוכות, לכנסים, לאירועים, למאמרים, לכל הדברים שקורים מחוץ אל המרכז. אני איתכן שתיכן ביחד כדי לדבר על התנועה הזאת, פנימה והחוצה, במרכז, אבל בעיקר על אוסף התערוכות, שהוא אוסף חדש במרכז החקר הייצוב.

לפני שאנחנו מתחילות לדבר על אוסף את התערוכות, בואו רגע נסדר בשני מונחים, בואו נדבר על מה זה תערוכה, ומה זה אוצרות לעיצוב, כי אני מרגישה שזה שני מושגים שצריך לסדר לפני שאנחנו מגיעות לדבר על כל הר הפריטים שמגיע כרגע לאוסף.

אז מה זאת תערוכה? תום.

תום: תערוכה היא פורמט. היא ביטוי אחד מתוך כמה ביטויים אפשריים לפעולה של מחקר, לאיזושהי תובנה, אבל היא גם ארגון של הדבר הזה במרחב ובזמן. איזושהו מופע שקורה בחלל מסוים, בזמן מסוים, במקצב מסוים של התנהלות בתוכו, בין אם זו התנהלות של המבקרים, שהיא לפעמים כמעט פרפורמטיבית בפני עצמה, ובין אם זה ההתנהלות בזמן ובמרחב, במובן הרחב יותר. זאת אומרת, תערוכה קיימת כמה חודשים, כמה שבועות, כמה ימים, כמה שנים לפעמים, והפורמט הזה הוא פורמט שהוא תמיד במהות שלו זמני. אפילו מה שנקרא תערוכות קבע, הן דבר זמני. וכמה מהאוצרים שישבו כאן, שעובדים על אוספי קבע ותערוכות קבע ומוזיאוני קבע, יגידו לכם ואמרו יפה מאוד שהדבר הזה הוא מאוד מאוד דינאמי ומאוד מאוד זמני, ובוודאי שזה הדין לדברים כמו פסטיבלים ושבוע העיצוב ותערוכות שהן לכמה ימים.

אז אנחנו מתעסקים במשהו שמצד אחד הוא ביטוי של מחקר ושל זיהוי של תובנה, ומשהו שעובדים עליו הרבה מאוד זמן ומקפידים בו על כל פרט, אם עושים אותו כמו שצריך. ומצד שני, הוא נועד להיות זמני. ותערוכה מתקיימת ומתאפשרת רק כשיש משהו שמפעיל אותה. זאת אומרת, כמו עץ שנופל ביער ואין מי שישמע אותו, תערוכה לא באמת קיימת כשהיא ריקה מאנשים. היא הדבר הזה שמתחולל כשאני נכנסת לחלל, ואני פתוחה לפגוש רעיון חדש. לפעמים ללמוד משהו, לפעמים לפגוש את עצמי, מהדהדת משהו מהחיים שלי בתוך המרחב הזה של תערוכה. לפעמים לשאול שאלות. 

התפקיד הכי חשוב של תערוכה היא להיות מרחב בטוח לשאול בו שאלות, מחוץ ליומיום הרגיל שלנו. יש לנו כל כך הרבה תפקידים קבועים ביומיום הרגיל שלנו. בבית, בעבודה, ברחוב, באוטובוס, במקומות הרגילים שאנחנו חיים בהם. ותערוכות, הן כמה מהמקומות האלה שבהן אנחנו אפילו לא בדיוק קהל. זאת אומרת, יש עוד מקומות שאנחנו צורכים בהם אומנות, נכון? אנחנו יושבים בתיאטרון, יושבים בקולנוע, עומדים בהופעה. בתערוכה, ההליכה שלי במרחב, האפשרות שלי לבחור את הסדר, להניע את המרחב בעצמי, לבחור מה לקרוא, לא לקרוא, היא אומרת שהתערוכה מתחוללת רק כשאני נמצאת בתוכה. רק כשאנחנו נמצאים בתוכה. והיא תתחולל בכל פעם באופן אחר, כשנהיה בתוכה. וכל הפורמט הזה, שהוא כל כך זמני, וכל כך עדין, וכל כך תלוי פרפורמנס, ותלוי רגע ביום, ותלוי מה המחשבות שנכנסתי איתן לחלל, ומה קורה סביבי בעולם, את הדבר הזה כל כך קשה לתעד. ומנסים לתעד אותו, כן? יש קטלוגים שיוצאים לתערוכות, ולפעמים עושים וידאו, ולפעמים מצלמים את החלל, ויש אנשים שעוסקים ביחסי ציבור של תערוכות, ויש חוקרים שמתעסקים בתערוכות (מעטים). והוא כל כך קשה לתיעוד, ודווקא אותו אנחנו מבקשות לשמור, ולאסוף, ולתעד, ולהסתכל עליו באופן הזה. 

ואני רוצה להתייחס לשני אוצרים והוגים מאוד מאוד חשובים, שמלווים אותנו ככה בדרך הזאת, ואחד מהם הוא אוצר עכשווי חשוב ומפורסם בעולם, בשם הנס אולריך אובריסט, שמדבר על מה זה אוסף. והוא אומר, לאסוף זה למצוא וללקט ולארגן ולאחסן פריטים, בין אם זה בחדר, או בבית, או בספרייה, או במוזיאון, או בשורה, או ברשת. ולכן זה גם באופן בלתי נמנע דרך לחשוב על העולם, ועל חיבורים בין הדברים, ועל העקרונות שמייצרים אוסף, ועל התובנות וההנחות המוצא, ועל איך דברים מונחים אחד ליד השני, ועל כל הניסויים האפשריים שבין החפצים האלה שאספנו. ולכן ליצור אוסף, היא פשוט שיטה לייצר ידע.

גלית: זה אומר שהאוסף הזה של התערוכות, הוא באיזשהו מקום שיטה לייצר ידע חדש על שדה, שקיים היה בו ידע, אבל לא היה קיים הידע המשותף, שיכול היה לייצר עכשיו איזושהי מחשבה מחברת, מפריטה, מאחדת על מה זה תערוכות עיצוב. זאת אומרת, תערוכה מתחילה כאוסף, הופכת להיות תערוכה, ועכשיו אנחנו חוזרות לייצר אוסף של כל התערוכות האלה ביחד. זה לא יתגלגל את תערוכה, כי זה לא מה שאנחנו יודעות לעשות. לפני שאנחנו הולכות רגע לדבר על עוד סוגים של תערוכות, האם את חושבת שתערוכות עיצוב ותערוכות אמנות הן שתיהן אותו דבר? האם יש הפרדה או יש איזשהו הבדל בין תערוכות מהסוג הזה ומהסוג הזה?

תום: אז אחת השאלות האהובות והשנואות על כל אוצרת עיצוב, כשמישהו שומע מה היא עושה בחיים, בין אם זה בארוחת שישי, בנסיעה במונית, בראיוןן עבודה, או כשפוגשים יוצרים, זה: אה, זה אומנות, זה עיצוב, איך יודעים מה ההבדל בין אמנות ועיצוב? והתשובה היא -וגם הדבר האהוב עליי כאוצרת עיצוב, הדבר האהוב עליי בעיצוב – הוא שאי אפשר לדעת. אבל אם אי אפשר להבחין האם זה עיצוב או אמנות, אז גם אי אפשר להבחין אם זה עיצוב או ארכיאולוגיה, ואי אפשר להבחין אם זה עיצוב או מדע, ואי אפשר להבחין האם זה לילדים ולמבוגרים, ואי אפשר להבחין האם זה אובייקט או רעיון. אני חושבת שהגבולות המטושטשים של עולם העיצוב הם מנקודות הכוח המשמעותיות שלו, ומה שהופך אותו בעיניי לתחום הכי מעניין בעולם. 

ובכל זאת, מה מגדיר את השדה הזה של אוצרות לעיצוב, היא הדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו, האופן שבו הוא שזור בחיים. כשעושים אוצרות לעיצוב, בדרך כלל מה שנסתכל עליו, זה על ההקשר שלו בחברה, על התפקיד שלו בעולם, יותר מאשר על הביוגרפיה האישית של היוצר, שזה מאוד מאוד מאפיין את שדה האמנות, למרות שלא רק, כן? הגבולות האלה מטושטשים, בהגדרות שלהם, כי הם באמת באמת מטושטשים בחיים עצמם. אבל האפשרות של עיצוב להשתלב ולהרגיש בנוח בתוך מוזיאונים לאמנות, ובתוך מוזיאונים לארכיאולוגיה, ובתוך מוזיאונים מדע, ובתוך מוזיאונים לילדים, אבל גם באירועים זמניים, וגם בחללים אלטרנטיביים, היא מהדברים שהופכים את זה לתופעה כל כך מעניינת, לאצור דווקא עיצוב.

אנחנו נראה, וראינו, ורואים באוסף התערוכות, גם תערוכות שלוקחות עבודות ממש מהסטודיו, ושיש להן טקסט ביקורתי על החברה, וכל מיני דברים כאלה, שאפשר להסתכל עליהם ולהגיד, אה, זה כמו תערוכת אמנות. וגם יש המון תערוכות עיצוב שלוקחות דברים מהמכולת, ומהחנות, ומהמפעל, ומארגנת אותם באיזשהו אופן אחר שמאפשר לי לשאול שאלות, ומאפשר לי להסתכל אחרת על חפצים יומיומיים. ושני הדברים האלה, וכל המנעד הזה, הוא תערוכות עיצוב. 

וכשאנחנו מדברים על שדה העיצוב, מדברים על שדה שהוא כל כך, כל כך, כל כך רחב ומגוון, ומכיל בהגדרות המסורתיות והשמרניות ביותר שלו, את כל הטווח שבין בניינים לכפתורים באפליקציה. את כל המנעד שבין הוט קוטור וקראפט מסורתי שנמשך המון, המון, המון שנים, והדברים שהם חדשים לגמרי, ובטכנולוגיות, ובהתפסות תלת-מימד, וכולי. ואם אנחנו מסתכלים על הגדרות העכשוויות של עיצוב, אז הוא כולל בתוכו גם עיצוב UX, נכון? מחשבה על חוויית משתמש, ועל עיצוב שירות, ועל עיצוב חוויה. איך בכלל אוצרים את הסוגים האלה של עיצוב? אלה שאלות נורא מעניינות שעומדות לפנינו.

ואני חושבת שדווקא שאנחנו נתקלות בשאלות הכי מורכבות, והכי, שהתשובה שלהם היא הכי מופשטת, נעים להיאחז בעוגנים קיימים, וברורים, ותמיד עובדים. ואני רוצה לקרוא אתכן ציטוט של ויל סנדברג, שדיברנו עליו גם כשהתחלנו את השיחה שלנו על מוזיאון ישראל, שמגדיר מהי תערוכה. הוא אומר ״תערוכה היא דיאלוג בין עוצרים ומבקרים. היא חוויה רגשית ואינטלקטואלית, חושית ומרחבית. היא מניעה ללמידה, להתבוננות ולשאילת שאלות. היא כלי עבודה חברתי, קהילתי ואישי. בתנאי שהיא טובה.״
 

גלית: זה באיזשהו מקום, אם עכשיו היינו יכולות להציע, תערוכות היו יכולות להחליף חלק גדול מהקורסים, חלק גדול ממרחבי הלמידה שאנחנו מכירות. גם כי הן מרחב בטוח לשאילת שאלות, הן לא מאיימות בפורמט שלהן. אבל אני חושבת שבעיקר כי הן מאפשרות מחשבה מהדהדת של המבקרים והמבקרות, בין אובייקטים שהם מכירים או לא מכירים ומסקרנים אותם, לבין המטען שהם מגיעו איתו מהבית או מאיפה שהם מגיעו.

אבל אני חושבת שהחשיבות הגדולה, ואולי שם המהלך האקדמי המעניין, זה המחשבות החדשות שיוולדו אצל אותם מבקרות ומבקרים, בעקבות את התערוכות האלה. אני חושבת שבגלל זה תערוכות הן כל כך חשובות. כי כל הקהל, כל קהל שהוא, קטנים, גדולים, זקנים, צעירים, כאלה וכאלה, כולם יוצאים מתערוכות טובות, עם איזשהו ידע חדש, שהם יכולים אחר כך להשתמש בו בחיים שלהם. ובגלל זה תערוכות, אני חושבת שבשביל שלושתנו, הן אולי הדבר הכי חשוב בעולם.

אז לפני שנתחיל, רגע רותם, מאיפה את באה, ועל מה את מדברת בדרך כלל?

רותם: בעצם מה שאני עושה עכשיו במרכז זה מכניסה אוספת, מתעדת, מחפשת. רוב הזמן מוצאת גם – מה קרה פה לפני הרגע שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וגם מה שקורה עכשיו. בעצם אני מגיעה מעיצוב תעשייתי כבר לפני הרבה זמן. עבדתי בסטודיו, כמו כל בוגרת לעיצוב סטנדרטית, והבנתי שבעצם זה לא המקום שלי. זה לא מעניין אותי לעשות עוד מוצר או עוד חפץ לעולם, והרבה יותר מעניין אותי להסתכל על זה בצורה רחבה יותר, וגם היסטורית יותר. הגעתי לקורס של תום וגלית, לקורס של אוצרות לעיצוב בשנקר, ומאז השתנה עולמי. אני זוכרת שאמרתי כזה, שהתחלנו את הקורס, אמרתי שסוף סוף התיישבתי בכיסא הנכון.

ומאז בעיקר אני מאוד נהנית. בעצם אני עושה גם אוצרות עצמאית, אבל גם יש לי את ההזדמנות הבאמת נפלאה הזאת, להתעסק בהיסטוריה, להגיד, רגע, אנחנו לא ממציאים פה שום דבר חדש, הדברים קורים, אנחנו פשוט צריכים רגע להסב את המבט למה שקורה. לראות מה היה לפנינו, לראות מה קורה עכשיו, ואיך הדברים האלה יתגלגלו.