ום שלישי, שבע בבוקר, אני יוצאת בדרך דרומה לצאלים, לשלושה ימים של משלחת חקר בפרויקט 'ארץ חפץ' במוזיאון מורשת צאן ברזל. שנים של הליכה בחללי מחסנים מוזיאליים הפכו אותי לציידת של סימני עיצוב וייצור, מחפשת קצות חוטים של מחשבות, רגעים של רגישות תכנונית, התלבטות, מלאכת שרטוט, גילוף, בניה. העיניים שלי מחפשות את הטעויות, את הסקיצות שנשמטו, את הרעיונות שלא עזבו מעולם את שולחן העבודה. בדרך אני מקשיבה לשיחה של של פרופסור אראלה חוברס עם גיל מרקוביץ על ראשית התרבות החומרית. "לפעמים," אומרת אראלה, "אנחנו מוצאים גרעיני אבן וסביבם כל הפלחים והנתזים וכל שנותר לנו הוא לדמיין את אותו אדם יושב על הקרקע שקוע במלאכתו, ולפעמים הגרעין נישא על ידו למרחקים גדולים כי הוא היה חומר גלם נפלא לעבודה." הנוף מתחלף לאט לאט מירוק לצהוב. אני מביטה החוצה וממלמלת לעצמי, "מדהים, כאילו לא עברו אלפי שנים… הידיים שלנו הן עדיין המפתח ליצירה חדשה".

חפצים מלווים את התרבות האנושית כמעט מראשיתה. מערכת היחסים שלנו איתם מורכבת, מסועפת ותלויה בחומרי הגלם, בתפקיד של החפצים, ביוקרתם או בחשיבותם הפולחנית. למדנו לשאת איתנו את החפצים ממקום למקום, לתת להם במה במרחב הביתי, במרחב הציבורי, ולאט לאט למדנו לאסוף אותם, לשמר ולשמור אותם. רבים מהם הצטברו באוספים פרטיים וקיבוציים, בבתי מלאכה, במחסנים, בוויטרינות זכוכית כבדות. מי שאסף, באהבה ושימת לב קפדנית, זכר את ההקשר, את הסיפור, את הדרך של כולם אל האוסף. מי מבחירה ומי בהכרח, מצאו את עצמם עומדים על הדשא ומנקים בזהירות שיירי שמן מכונות משלדי ברזל של מכונות וארגזי פריטים. מפגש איתם הוא החוויה הקרובה ביותר שיש לנו היום לחדרי הפלאות ההיסטוריים, ראשיתם של המוזיאונים, פריטים שמגדירים מקום.

אני חוצה את הדשא הגדול. "כן כן תמשיכי ישר, כבר תראי את המוזיאון," מכוונת אותי חברת קיבוץ שנשענת על דלת המזכירות ומחייכת אל מול המבט המחפש. אני מחייכת. שנה שלמה של מפגשים בזום, ניסיונות נואשים להעביר דרך רעיונות מתנקזת לחיבוק אוהב עם כל מי שעד לרגע זה היה שם ופנים סביב שולחן עגול. מתחילים בקפה ועוגיות. כל מה שאני מחכה לו הוא להיכנס פנימה. לצידי מתנדבות ותיקות שזה להן הפרויקט השלושים, ומתנדבים בני עשרים וקצת סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון שימשיכו את בליץ שלושת הימים לשנה של עבודה מקיפה. נכנסים פנימה, תכלת הקירות, הקרירות הנעימה, ככה בדיוק דמיינתי אותו. אני מזהה את היד המתכננת של 'טחנה לעיצוב' – קו סגנוני ישיר וכן, בהיר וקריא הפך בית ילדים ותיק ואוסף עצום של בית מלאכה למוזיאון.
מוזיאון, יש!