מעצב גרפי יליד מינכן, גרמניה. את הכשרתו המקצועית רכש בגרמניה אצל הפסל פרופ' פירטאלר ובבית הספר הממלכתי לאמנות שימושית. בשנת 1929 הקים במינכן סטודיו לגרפיקה וזכה להצלחה ניכרת בעבודות שעיצב בעבור מפעלים חשובים בגרמניה ומחוצה לה. בשנת 1932 עלה לארץ במסגרת העלייה החמישית והצטרף לקבוצת גרפיקאים יוצאי מרכז אירופה, אשר ניסחה סטנדרטים מקצועיים חדשים ושינתה את פני הענף בארץ לבלי הכר.

במהלך הקריירה המקצועית שלו פעל רודי דיין בשלושה מישורים עיקריים: פעילות ציבורית למען קידום הגרפיקה והפרסום בארץ, פעילות חינוכית כמנהל וכמורה ב"בצלאל החדש" ופעילות מסחרית כמעצב עצמאי. 

 

באפריל 1932 נערך בארץ ישראל "יריד המזרח הקרוב", אשר הניע את דיין לפעול למען קידום האינטרסים המקצועיים של העוסקים בתחומי הגרפיקה והפרסום בארץ ישראל. בשנת 1935 ייסד עם גרפיקאים נוספים את "אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל', שנועדה "להפיץ במידה האפשרית את השימוש בגרפיקה אשר תפקידה בכל ארצות התבל הוא יצירת עסקים וערכים על ידי פרסום אמנותי[2]". דיין טבע את שם האגודה עם הקמתה, עיצב את סמלה הראשון ושימש כיושב הראש הראשון שלה עד לשנת 1941. 

חברי האגודה נאלצו לנהל מאבקים במישורים שונים, ובראשם המאבק למען ההכרה בגרפיקה כמקצוע. "אחד התפקידים הראשונים", כתב דיין ב-1938, "היה להסביר לתושבי הארץ שבפרסום טמונה אפשרות כלכלית רחבה, במקרה שהוא מבוצע בצורה תכליתית ומוצא לפועל בעזרת אמצעים בעלי טעם, חדישים ואסתטיים". 

ואכן, ייסוד האגודה ב-1935, תערוכת הגרפיקה השימושית שנערכה במסגרת יריד המזרח באותה שנה ופרסום קטלוג האגודה ב-1938 – כל אלו העלו לקדמת הבמה הציבורית נושא שעד אז זכה לתשומת לב מעטה בלבד. בעלי המפעלים שהוקמו בארץ כ"אתא", "שמן" ו"נשר" החלו בפרסום שיטתי לתוצרתם, וההכרה בחשיבותו של הפרסום כאמצעי יעיל לקידום מכירות הלכה והתבססה. אמצעי דפוס מודרניים החלו מיובאים לארץ ומלאכת עיצובם של סמלים, שלטים, אריזות וכרזות בידי אנשי מקצוע מיומנים הפכה לצורך חיוני ואף הכרחי בעבור המשק הארץ ישראלי המתפתח.

 

בשנת 1937, הזמין מנהל בצלאל יוסף בודקו את דיין, כבעל מקצוע מוכר ומוערך, לכהן כראש המחלקה לגרפיקה שימושית ב"בצלאל החדש". דיין הצטרף למורי המוסד, יוצאי גרמניה ברובם, אשר שאפו להחליף את האוריינטליזם המזרחי שהיה מזוהה עם "בצלאל הישן" בסגנון מקורי השואב מן המודרניזם האירופאי. תחת ידיו הפכה המחלקה למרכזית ולגדולה שבמחלקות "בצלאל החדש", ובבסיסה הונחו שני יסודות אידאולוגיים: החדרת תודעת כוחה וחשיבותה של הגרפיקה בחיי היום-יום וגיוסה למען היישוב ומטרותיו.

תלמידיו של דיין הרימו את כפפת ההתגייסות החברתית. הם עיצבו בעבור שירות המפות הצבאי ובעבור השירות הרפואי, ציירו תמונות קיר לקנטינות "שקם" ועיצבו עיתוני חיילים. הם פעלו למען פיתוח התיירות בארץ ולמען מניעת אסונות בדרכים, קישטו ספרי ילדים ומשחקי ילדים, איירו מפות וכרזות ועוד. 

במהלך השנים, המשיך דיין, לצד תפקידו כמנהל וכמורה בבצלאל, לפעול כמעצב עצמאי. הוא נרתם להפצתם של מסרים הקשורים לאידאולוגיה החלוצית מטעם המוסדות הלאומיים ויצר רבות בנושאים הקשורים לפיתוח הארץ ולבניינה. כך עיצב, למשל, במסגרת התעמולה למען התוצרת המקומית את סמל "תוצרת הארץ" (1935) וכרזה מטעם "איגוד למען תוצרת הארץ" הקוראת: "קנה תוצרת הארץ! ובניין ארצך בידך". 

סגנונו היה, כיאה לתקופה, רציני ומלא פאתוס, והתאפיין בהזדהות מוחלטת עם האידאלים ועם המטרות שהציבה האידאולוגיה הציונית. המסר זוקק ותומצת, בין אם היה תעמולתי ובין אם היה פרסומי, והמרכיבים הקישוטיים שלא היה בהם הכרח צומצמו למינימום. בעבודותיו שילב דיין השפעות מודרניסטיות-אירופיות עם איקונוגרפיה מקומית, שכללה סממנים מזרחיים כשמן זית וגמלים ותיאור סטריאוטיפי של נופי הארץ ושל דמות החלוץ העברי. מטרתו, בדומה לאמנים רבים בני דורו, הייתה להשתמש בקו התפר שבין מזרח ומערב כדי ליצור תרבות חזותית עברית מקורית שתושתת על תחיית השפה העברית. הדגש על המקוריות בא לידי ביטוי גם בניסיונו של דיין לסגנן בעצמו אותיות ייחודיות שיתאימו למסר שאותו ביקש להעביר ולהימנע מלהשתמש בטיפוסי אות קיימים. 

התנופה במסחר ובתעשייה המקומיים שימשה קרקע פורייה למעצבי התקופה, ודיין עיצב אין-ספור לוגוטייפים וסמלים בעבור חברות מסחריות, גופים, מוסדות וארגונים שקמו בזה אחר זה בארץ ישראל המתפתחת. בהם ניתן למנות את הסמלים שעיצב בעבור גן החיות תל אביב (1938); חברת יתור – תיירות בארץ ישראל (1939); "אות" – בית דפוס בחיפה (1945); ויצו – הסתדרות עולמית לנשים ציוניות (1945); חברת פל-בל בע"מ – עבודות אמנותיות ממתכת (1950); הסתדרות הפועלים החקלאיים – ארגון הגננים (1950); תעשיית שי שימורים בע"מ (1953); הסתדרות מכבי העולמית (1953); מועצת ההסברה ל"קרן המגן" (1955); מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט (1957); עיריית תל אביב (1958); מוזאון אמנות הדפוס צפת (1969) ועוד.

כמו כן, סיפק דיין, כמקובל באותה התקופה, מעטפת פרסומית כוללת למותגים בלתי נשכחים כגון: "מיץ פז" ו"יצהר – שמן זית וסבונים". בעבורם עיצב סמלים, אריזות, מודעות וכרזות. 

עד 1965 לימד דיין בבצלאל אך שמר על מגוריו בתל אביב. בשנים שלאחר מכן, היה פעיל כמעצב וכחבר בוועד המכרזים של השירות הבולאי, השתתף בוועדת הקבע לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון מטעם בנק ישראל (1960–1987) והמשיך בפעילותו במסגרת אגודת הגרפיקאים. בשנת 1985 זכה באות יקיר האגודה. דיין נפטר בשנת 2005.

 

1.     דונר, בתיה, לחיות עם החלום, תל אביב: הוצאת דביר, 1989.
2.     דונר, בתיה, "תולדות הגרפיקה השימושית", תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה. בנייתה של תרבות עברית- חלק ראשון. ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, 1998.
3.     טרטקובר, דוד, "במשלט ובחזית- זאת חבר, אופנה זמנית: מודל החייל בתקשורת החזותית 1917–1959", סטודיו 27 (1991): 8-12.
4.     עפרת, גדעון, "פוסט(ר)-ציונות", גרפיקה שימושית בארץ ישראל, תל אביב: גלריית פרקש – יפו העתיקה, 1996.
5.     עפרת, גדעון, בצלאל החדש 1935–1955, ירושלים: בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב, 1987. 
6.     פרת, עמרם והורוביץ, מיכאל, לוגו וסמל בישראל, נס ציונה: הוצאת קרדיט, 2004.
7.     פרופ' שחורי, רן,  "התנ"ך, החלוץ והקניון", עיצוב גרפי בישראל, אגודת המעצבים הגרפיים בישראל, 1989.
8.     תוצרת הארץ- התעמולה, העיצוב והפרסום 1923–1948 (קטלוג תערוכה), ירושלים: הוצאת מוזאון ישראל, ירושלים, 1997.
9.     ראיון עם זאב ליפמן מתוך "על פונטים, אותיות וגופנים" – הבלוג של עודד עזר http://ezerfamily.blogspot.com/2009/12/blog-post_17.html

[1] הציטוט לקוח מתוך: (שם המקור)[2] מתוך קטלוג אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל, גרפיקה שימושית, שראה אור בשנת 1938