אשר (שרי) ארנון
אשר (שרי) ארנון, יליד תל אביב (1953). מעצב גרפי, יוצר, אמן בין תחומי. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (1978). מוסמך בתוכנית 'מטרופוליס' בתיאוריה של אדריכלות ותרבות אורבנית, האוניברסיטה הפוליטכנית, קטלוניה (UPC), ברצלונה, ספרד (2002). דוקטור באמנות מיצב אודיו ויזואלית, המכון לטכנולוגיות וחדשנות מוזיקלית ויצירתיות קולית (2MTI) אוניברסיטת דה מונפורט, לסטר, בריטניה (2021).
בשנות התשעים, למד ארנון גם במסלול הג'אז, בבית הספר למוסיקה 'רימון'. הוא מנגן בסקסופון טנור, מעמיק מאז את הידע המוסיקלי שלו במסגרות שונות ומתעניין מאוד באלתור כמנגנון יצירתי ליישום בתהליכי יצירה ובחיי היומיום.
ארנון עסק רבות בחינוך לעיצוב. הוא החל ללמד בבצלאל ב 1990 שם שימש כמרצה בכיר ונשא במגוון תפקידים, שבהם: פיתוח והקמת התוכנית האקדמית לתואר שני בתקשורת חזותית ומרצה ביחידה ללימודים בינתחומיים במחלקה לתרבות חומרית וחזותית. ב 2019 הוא קיבל תואר פרופסור בבצלאל ולימד שם עד לפרישתו בשנת 2022. בין השנים 2010-2014 שימש כראש המכון לאמנויות במכללת תל חי.
בתום לימודיו בבצלאל, פתח עם שלושה מחבריו ללימודים, יוני בן שלום, מישל קישקה וסוזן וולף וורבה, סטודיו שפעל כשנה שבו הם עסקו במגוון פרויקטים בתחומים שונים כמו עטיפות ספרים, כרזות וסמלילים.
הסטודיו העצמאי 'ארנון עיצוב גרפי' הוקם ב 1980 כשתוצריו במדיה השונים הפכו מהר מאוד לנכסים חזותיים בולטים בנוף העיצוב הישראלי. הסטודיו הציע ללקוחותיו קשת נרחבת של שירותים ומוצרים שבהם ניהול עיצובי ואמנותי, תקשורת שיווקית, אסטרטגיית מיתוג, גיבוש זהות ויזואלית ועיצוב גרפי ותעשייתי. העשייה המגוונת של הסטודיו התפרסה על פני שדות שונים בתעשייה, שבהם: מסחר (המשביר לצרכן), אופנה (דורין פרנקפורט), עיצוב (פיניש, טולמנס, טקניון, פלסטיק פלוס), תרבות (האופרה הישראלית החדשה, תיאטרון הבימה, מוזיאון תל אביב, סותביס), מדיה (שידורי קשת, ערוץ 2, אולפני הבירה), בידור (הד ארצי, NMC לשעבר CBS, מופעי מוסיקה, קולנוע), הייטק (Scitex, Zetiq, DENX), תעשייה (כור תעשיות, אלרון תעשיות אלקטרוניות, NexTec) וניהול (דיסקונט השקעות).
יש מי שאומרים, שבשנות התשעים העבודה בסטודיו 'ארנון עיצוב גרפי' נחשבה לנחשקת במיוחד, בין היתר בגלל החיבור של הסטודיו עם עולם המוזיקה. בשנים ההן, עסק הסטודיו רבות בעיצוב עטיפות תקליטים ללהקות ולזמרים המובילים של התקופה, שבהם: בנזין, דודה, מתי כספי, יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, עופרה חזה, ירדנה ארזי, ענבל פרלמוטר, דני רובס, יגאל בשן וצלילי הכרם. קשר מיוחד ורומן יצירתי מתמשך, נוצר בין ארנון וקורין אלאל, שאותה ליווה בתהליך שתוצריו הפכו להיות הזהות הגרפית של המוסיקה שלה עד שנת 2001.
גם כרזות הוו פורמט מרכזי שבו התמחה הסטודיו. מהתבוננות רוחבית בהן, ניתן לזהות אלמנטים עיצוביים דומים שבהם בחירה בדימוי אחד מובהק, מצולם או מאויר, המופיע במרכז הפורמט ומשמש כאלמנט תקשורת מרכזי. אל אותו אלמנט צורפה טיפוגרפיה ברוטליסטית גיאומטרית שתפקידה ללכוד את תשומת הלב ולייצר תנועה ומתח בקומפוזיציה. עיצובי הכרזות היו לרוב ישירים ומינימליסטיים במבע ובצבע.
סטודיו 'ארנון עיצוב גרפי' הפסיק להתקיים ב 2001 עם היציאה שלו ללימודי תואר שני בספרד. תזת ההסמכה שלו, 'עיצוב חסר מנוח', התייחסה לעיר כאל אובייקט דינמי, מתהווה, ומשתנה כל הזמן, תפיסה שהתחברה למחשבותיו של ארנון על אלתור ג׳אז כאובייקט פתוח קצה (בתזה הוא עושה בין היתר אנלוגיה בין אלתור ג'אז ותכנון אורבאני) ושהשפיעה רבות אופן עבודתו כמעצב וכמחנך לעיצוב בהמשך.
כשחזר ארצה, עבר לעבוד בפורמט של פרילנסר וכך הפכה שנת 2003 לשנת תפנית משמעותית בחייו המקצועיים. בתקופה הזו, צלל עמוק יותר לאקדמיה והחל לעסוק יותר באמנות ולהשתתף בתערוכות שדנו בקו התפר שבין עיצוב ואמנות. ברמה המקצועית, התפתחות זו, הובילה אותו להתמקד בפרויקטים הקשורים בעיצוב בהקשרי מרחב ברמה רעיונית, מעשית ואורבנית. דוגמאות מייצגות לפרויקטים בשלב זה הן: העיצוב הגרפי של הביתן הישראלי וקטלוג התערוכה בביאנאלה הבינלאומית העשירית לאדריכלות שהתקיימה בוונציה (2006), עיצוב אולמות תצוגה של פיניש, טולמנס וטקניון (פרויקטים שהתקיימו בשיתוף פעולה עם המעצב התעשייתי גד צ׳רני ומעצבת הטקסטיל ויוי גן מור), מיתוג הביאנאלה הבין לאומית לאדריכלות הנוף האורבני שהתקיימה בבת ים (2008), מיתוג נמל תל אביב (שכלל בין היתר גם עיצוב מערכת שילוט להכוונה וניסוח רגולציה לניהול השילוט המסחרי בשטח הנמל), מיתוג מרכז דניאל לחתירה, ועיצוב הכיכר המרכזית בנמל יפו (שנעשה במסגרת פרויקט מיתוג כללי של הנמל בשיתוף עם 'הליגה, סטודיו לתקשורת חזותית').
התערוכה הראשונה בה השתתף ארנון, עם כרזת האנטנות של הקריה בתל אביב, היא 'תערוכת ה 40 לישראל' שהוצגה בגני התערוכה (מנהל אמנותי: עמי שביט, 1988). עשור לאחר מכן, השתתף בתערוכה '50 מעצבים' לרגל חגיגות היובל למדינה שם הציג כרזה עם רקע לבן שעה כל שטחה נכתב '50%' באדום בוהק.
עם השנים, וככל שהעיסוק של ארנון באמנות תפס תאוצה, הוא מתמקם בצומת המקשרת בין אמנות חזותית, מרחבית וקולית ומשתתף בתערוכות רבות. המחקר המעשי והתיאורטי, ששיאו במחקר הדוקטורט שלו, מתמקד בבחינת האפשרויות לייצוג מקום באמצעות יחסי גומלין בין דימוי למוסיקה לבין המושג 'תחושת מקום'.
שנת 2003, שכאמור ציינה תפנית משמעותית בחייו המקצועיים של ארנון, הביאה איתה הצגות ראשונות של מיצבים. אחד כזה, 'עיצוב חסר מנוח' הציג במרכז לתרבות עכשווית (CCCB) בברצלונה, ואחד נוסף (בשיתוף עם אמנון אילוז) שייצג את מפת הפיגועים במרחב ירושלים בשנה זו, במסגרת אירוע האמנות 'הערה 6', במוזיאון מגדל דוד בירושלים. בשנת 2004, העמיק ארנון עוד יותר את עיסוקו בווידאו ומיצב. באירוע 'הערה 7' הציג את 'פעימות לב', אלתור מוסיקלי בו ניגנו ארנון ונגנים נוספים לקצב פעימות הלב שלהם שנשמע ממכשירי א.ק.ג. אליהם היו מחוברים ושהציגו את הפעימות בזמן אמת. ב'אמנות בצומת' שהתקיימה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, הציג את RGB, מיצב וידאו בהשתתפות קהל בזמן אמת, וכן הציג מיצב וידאו במכון הלאומי לעיצוב (NID), אחמדאבאד, הודו. ב 2005, המשיך ארנון להתעמק בקו התפר שבין עיצוב ואמנות בעשייה שלו והשתתף בביאנלה השלישית לצורפות 'זהב שחוט' עם העבודה 'הדבר האמיתי' שבה הציג סדרת תכשיטים מבוססי תאורת לד כאנלוגיה לשימוש בזהב כאור.
בשנים הבאות, ועד תום העשור הראשון של המאה ה 21, המשיך ארנון להשתתף מידי שנה בארועי ׳הערה׳ בירושלים וכן להציג ולהופיע בתערוכות ואירועים מגוונים. הוא קיים עם עמיתיו להרכב את מופע הג'אז והווידאו 'הרהורים על מקומות אחרים' בפסטיבל קולנוע דרום, וכן הציג מיצבי וידאו ב'קום איל פו' בתל אביב ובאגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים.
בתחילת העשור הבא, השתתף ארנון בביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית 'עיצוב קרמי – כלים טכנו.לוגיים' והציג את 'מטרונום' - סדרה של כלים קרמיים אקוסטיים כמיצב של אובייקטים וסאונד. באותה שנה (2011), במסגרת התערוכה הקבוצתית 'רואים רוקנרול', שהוצגה בבית האמנים בתל אביב ועסקה בממד הוויזואלי של הרוק הישראלי, הציג מבחר מעטיפות התקליטים שעיצב בסטודיו שלו שכבר דרכן ניתן היה לראות את השפעתו מהאמנות הפלסטית ואת הערבוב שעשה בין אמנות, מיצג ומוסיקה.
בתערוכה הקבוצתית 'מחתרת העיצוב' (2014), שהתמקדה בתפקידו של המעצב בהקשר החברתי-פוליטי-כלכלי, הציג ארנון סדרה של משקפי מגן, פורטרטים של דמויות מפתח מעולם התקשורת החזותית בישראל וציטוטים מוויקיפדיה. המשקפיים הציעו מבט ביקורתי על תחום העיצוב לתקשורת חזותית ועל תפקידו במערכת הכלכלית והחברתית.
בשנה שאחרי, בתערוכת הפתיחה הקבוצתית של גלריה בסיס, 'בסיס ובניין (על)', הציג ארנון את מיצב הוידאו והסאונד 'טייס אוטומטי כרומטי'. הפרויקט תיעד טיסה מנמל התעופה שדה דב בתל אביב עד לנחיתה בנמל התעופה ראש פינה בצפון. נתוני הנוף נסרקו והומרו לצלילים באמצעות 72 חיישנים שיוצגו כצלבי מטרה של מצלמת מזל״ט ושאורגנו כסדרת צלילים כרומטית.
ב 2019 הציג את המיצב האורקולי 'אולי כך נשתמע יותר' שבו הוקרנו על גבי ארבעה מסכים גדולים והושמעה משלושה עשר רמקולים עבודת וידאו תיעודית פואטית של רשמים חזותיים ושמיעתיים שנאספו משמונה ערים בישראל, אירופה ואנגליה בשילוב קטעים ממכתב שנשלח לאביו של ארנון מאנגליה בשנת 1941 בעת שירותו בחיל האוויר המלכותי (אוניברסיטת דה מונפורט, לסטר, בריטניה).
ב 2020, חזר ארנון להציג בגלריה 'בסיס' כשהוא משתתף בתערוכה הקבוצתית 'חומרי בניין' בה הציג את עבודת הווידאו סאונד ROUNDABOUT MIDDAY שכללה 12 דקות של זרימת תנועה הערוכות כמרקם מוסיקלי של מחוות קוליות וויזואליות. עוד באותה שנה, חזר ארנון להציג ב'הערה 13' והפעם את 'OCIANA' - עבודת ווידאו וסאונד שיצר על בסיס סרטון שצילם בקיץ 2017 במהלך ביקור בביאנלה לאמנות בוונציה. שתי העבודות האחרונות ואחרות הוצגו בהמשך גם במקומות בפסטיבלים ואירועי הקרנה בארץ ובריטניה.
בשנים הבאות, העמיק ארנון את העיסוק שלו במרחב האקדמי גם בפרויקט מחקר הדוקטורט שלו וגם בתפקידיו בבצלאל. בשנת 2022 פרש ארנון מהוראה בבצלאל וזכה לתערוכת מחווה של כבוד והערכה לפועלו ויצירתו. חלק הארי בתערוכה 'שרי ארנון: דימוי, מרחב, קול – עבודות נבחרות 1980-2020' שהוצגה בבצלאל, התמקד בקריירה המוקדמת שלו, בימים בהם הוביל את הסטודיו ועסק בעיצוב בהקשרי תרבות ישראליים וכן בעיצוב זהות חזותית. לצד אלו, הוצגו בתערוכה תוצרים של מחקר הדוקטורט שלו שהמחישו את תחומי הידע שצבר במהלך השנים בהקשרי דימוי, מרחב וקול ואת הסינרגיה ביניהם.
גם בשנים האחרונות, ממשיך ארנון לפעול בתחומי האמנות החזותית, המרחבית והקולית. ב 2022, השתתף בפרויקט 'פרטיטורות לאקוסטיקה חברתית בירושלים' שחקר את האקוסטיקה של ירושלים פיזית ומטאפורית בשיתוף 16 אמנים ישראלים ופלסטינאים. עבודתו של ארנון, 'פקודת האבן הירושלמית: פרטיטורה של מחוות שקטות' התייחסה לחוק העזר המכתיב שימוש בלעדי באבן ירושלמית.
בשנת 2024, הוצגה בבית האמנים בתל אביב תערוכת היחיד של ארנון, 'אורות נחיתה', שנבנתה כמיצב רחב היקף וכללה מדיה של צילום מטופל, אובייקטים פיסוליים, עבודות וידאו ועבודות סאונד. התערוכה עסקה בזיכרון והיסטוריה אישית סובייקטיבית ואינטימית משולבת בהיסטוריה קולקטיבית ישראלית, ונסמכה על שימוש בחומרים מהארכיון המשפחתי שלו לצד חומרים דוקומנטריים שצולמו על ידי ארנון. התערוכה ננעלה באירוע מוסיקלי חי שבו הג׳אזיסטים אלון פרבר ואלי טפרברג אלתרו עם ארנון עם היצירה 'אולי כך נשתמע יותר' - מיצג וידאו וסאונד רב ערוצי בחלל ובזמן.