מרים רחל קרולי (קלוגר)

מרים רחל קרולי (קלוגר), ילידת וינה, אוסטריה (1925-1994). מעצבת גרפית, ציירת ופסלת. למדה גרפיקה, רישום ועיצוב בסטודיו אהרון מייזלמן בחיפה (1946-1950). בשליש הראשון של הקריירה, עסקה בעיצוב גרפי ועיצבה סמלילים, בולים, כרזות, מטבעות ומדליות. בהמשך, עסקה בעיקר בפיסול. קרולי, נחשבת חלוצה בשדה העיצוב הגרפי הישראלי בכלל ובקרב המעצבות הגרפיות בפרט. היא זכתה במספר פרסים על פועלה והשתתפה בעשרות תערוכות בארץ ובחו"ל. 

קרולי עלתה לארץ ב 1939 עם משפחתה שהתיישבה בחיפה, שם גרה עד יום מותה. כבר בגיל 14 יעצו לה ללמוד בבצלאל, אבל מכיוון שכבר הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, אריק ולטר קרולי, החליטה שלא לנטוש את חיפה ובמשך ארבע שנים למדה אצל מייזלמן. בשלוש השנים הראשונות, התמקדה בציור נוף ובפיסול, ובשנה הרביעית עברה ללימודי גרפיקה שימושית. 

כבר בראשית הקריירה העשירה שלה כמעצבת גרפית, נחשבה קרולי כאישה פורצת דרך שעיצוביה הקנו לה מקום מכובד בין המעצבים הגרפיים הבולטים בעשור הראשון של המדינה. ככזו, היא השפיעה רבות על הזהות הישראלית ומהר מאוד זכתה בהכרה מקומית ובינלאומית. מיד עם סיום לימודיה, בשנת 1950 וכשהיא בת 25 בלבד, זכתה בתחרות עיצוב סמל העיר עכו. בהמשך, עיצבה גם את סמל נמל חיפה המופיע גם על שובל בול בעיצובו של אוסוואלד אדלר משנת 1969. 

כאישה הראשונה שעיצבה בולים עבור השירות הבולאי, חתומה קרולי על כשלושים בולים שעיצבה במהלך כעשר שנים. בחלק גדול מהם העניקה ייצוג ופרשנות גרפית לנושא המקורות היהודיים והתנ"ך. בין הבולים שעיצבה: סדרת בולי עשרים שנה לעליית הנוער שבהם מופיעים ילדים על רקע סוגי עליות שונים וחינוך לחקלאות, מלאכה ומדע (1955), סדרות בולי מועדים לשמחה, שבהן מופיעים כלי נגינה מתקופה התנ"ך וחותמים עבריים עתיקים מתקופת מלכי יהודה וישראל (1955-1957), סדרת בולי ספנות (1958), וסדרת בולי ציפורי ישראל (1963). בנוסף, עיצבה בולים עבור המדינות גאנה וקפריסין. בול 'אנטי מלריה', שעיצבה עבור ממשלת גאנה ב 1962, הועתק על ידי מדינות אחרות ללא ידיעתה במטרה להשתמט מתשלום.

למרות שקרולי השכילה למנף מהר מאוד את הקריירה המקצועית שלה כמעצבת גרפית ולמרות שזכתה בהכרה מקומית ובינלאומית בזכות עיצובי הבולים והמטבעות החדשניים שלה, מסתבר שהבחירה שלה בתחומים הללו אינה מקרית. במדור אמנות שפורסם ב'העולם הזה' (1981), נכתב: "למה דווקא בולים? מסתבר שבגלל ביישנותה העדיפה תחרויות על עיצוב בולים, המתבצעות בעילום שם".  

עדות נוספת על דמותה של קרולי ניתן למצוא בכתבה של נילי פרידלנדר שפורסמה במוסף ימים ולילות, מעריב (18.10.1963) שבה כתבה על ארבע נשים ציירות בולים ועל תהליך יצירתו של בול עד הדפסתו. "זה אתגר גדול ולא אישה כמוני תברח" אמרה קרולי בכתבה. וכך כותבת פרידלנדר: "...ראו את עיט הים של מרים קרולי היוצא לאור השבוע והוא הבול העשירי בסדרה המתארת ציפורים נדירות. אותן ציפורים נדירות ויפות שיתעופפו מעתה בדואר האוויר צוירו בידי אישה יפהפייה שהיא ציפור נדירה בציבור הגרפיקאיות שלנו: היא לא גרה בתל אביב והיא לא למדה בבצלאל והיא מציירת בולים גם לקפריסין וגאנה ובוליה הועתקו במרוקו וספרד... מקור ההשראה הגדול הוא הטבע. מחלון הזכוכית הגדול בחדר עבודתה נשקף הים הכחול במסגרת ירוקה של צמרות אורני הכרמל. היא מעצבת גם מדליות ומטבעות ועיצבה גם את אגרטלי הזכוכית הגדולים והנהדרים של בת שבע אבל מעדיפה לעבוד לא רק על עיצוב אלא על ביצוע. ההבדל הקטן, היחידי, לדעתה, בין עבודת צייר בולים וציירת בולים מתבטא במה שארע לה לא מזמן: את הבול הראשון בסדרת הציפורים, שתיאר ענפה, הביאו לה למחלקת היולדות בבית החולים, כשעה לפני הברית של בנה ערן. ואילו הבול השני הובא לאישור שעתיים לפני בת המצווה של ענת, הבת הבכורה". 

קרולי עיצבה גם כרזות מסוגים שונים כמו אירועי ספורט בינלאומיים, ראה כרזת הכינוס הבינלאומי ה 7 של הפועל (1961), וכרזות לתערוכות פרחים שהתקיימו בעיר מגוריה חיפה. אך חוזקה הנשי והמקצועי בא לידי ביטוי גם בהיותה האישה הראשונה שזכתה בתחרות עיצוב כרזת יום העצמאות שנתיים ברציפות, בשנת העשור למדינה ובשנה שאחריה. בראשונה, איירה קרולי את ישראל כפסיפס מקראי, הנבנה במאמץ משותף של עשר דמויות שכל אחת מהן חובשת כובע אופייני אחר כמו: כובע טמבל, כובע צמר פלמ"חי, כיסוי ראש מסורתי וכומתה צה"לית. אלמנט הפסיפס, מבליט את קונספט ארץ התנ"ך ומעיד על חשיפתן של רצפות פסיפס בבתי כנסת עתיקים בחפירות ארכאולוגיות. הכרזה הופצה בשתי גרסאות, האחת בעברית והשנייה באנגלית לתפוצה בינלאומית. 

השפה הגרפית בכרזה השנייה הייתה שונה לחלוטין, כשהפעם בחרה בהתזה חופשית של צבעי גואש על רקע כחול כהה של לילה במטרה לאזכר את זיקוקי יום העצמאות. לצד אלה, ועל פי דרישת וועדת הפרס, מופיע איור של משפחת עולים שאך ירדה מהאונייה. על הכרזה הזו כתב ראובן דיין, מי שהיה מנהל המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל, "התנאי הראשון לכרזה הוא שתהיה מובנת לכל אדם ובכל מקום. ואילו הכרזה שייצגה השנה, בארץ ובחוץ-לארץ, את יום העצמאות שלנו, לא הייתה אלא צירוף של כתמים בצבעים שונים, המפוזרים על פני השטח, עם מין בול מוזר בפינה הימנית התחתונה של הכרזה, שאיש אינו יכול לעמוד על משמעותו. ואם נאמר, שכתמי-צבע אלה צריכים לסמל זיקוקין-די-נור, או אז מתעוררת שאלה נוספת: מה מן המיוחד יש בזיקוקין-די-נור לגבינו, ובמה שונים זיקוקין-די-נור אלה מזיקוקין-די-נור בניצה, וורסייל או היידלברג? כלום זה כל מה שיש לנו לומר בכרזה ליום העצמאות?!" (עולם הדפוס, 1959).

למרות הביקורת של דיין, קרולי הביעה לא פעם את השפעותיו של בצלאל עליה, בין היתר באיור שלה על גבי אגרת ברכה לשנה טובה שבו נראה אורג יהודי ממוצא תימני בעל זקן ופאות חובש גלימה גדולה ולבוש כתונת פסים, כיאה לסממנים שאפיינו את הקליקה.

עם הזמן, עברה קרולי מיצירה בדו ממד לתת ממד. מה שהחל בסמלים, בולים וכרזות, המשיך עם מטבעות ומדליות. בשנת 1958, כשהוקמה החברה הישראלית למדליות ומטבעות, עיצבה קרולי את 'מטבע העשור' בערך נקוב של 5 לירות, שהיה המטבע הראשון העשוי כסף שהנפיקה המדינה במלאת עשור לקיומה. סמל המנורה שעיצבה קרולי עבור המטבע הראשון, הפך לסמל החברה והוא ממשיך ללוות אותה עד היום גם לאחר הנפקתה. בהמשך, עיצבה קרולי את מטבע יום העצמאות במלות 100 שנה להולדתו של הרצל (1960), את פני מטבע חנוכה שהוקדש ליובל החמישים של קבוצת דגניה ושל ההתיישבות הקיבוצית בארץ ישראל (1960) ואת פני מטבע ויצמן (1963). את מטבעות חנוכה, אחד בעיצובה ואחד בעיצובו של צבי נרקיס, שהם למעשה דמי חנוכה שנמכרו בכל סניפי הבנקים במחיר שתי לירות, לוותה כרזת פרסום מטעם היחידה הממשלתית למדליות ולמטבעות שעיצבה קרולי ובה איור של ילד וילדה משחקים בסביבון על רקע חנוכייה ונרות. 

קרולי עיצבה גם מדליות שבהן מדליה לכבוד הקמת המרכז הרפואי הדסה ובה דמות אחות המחזיקה בידיה תינוק (1960), מדליה לציון שיגור הרקטה שביט 2 ובה טיל המזנק מתוך מנורה לעבר השמיים (1962), מדליית צליינים מכסף וזהב שעוצבה בסגנון מפות עתיקות והוענקה לאפיפיור פאלוס הששי בביקורו בישראל (1964) ומדליות לציון פסטיבל ישראל (1962-1965). 

זכייתה בפרסים הראשונים בתערוכות בארץ ומחוצה לה, הרחיבו את תחומי פעילותה כמעצבת כרזות, איורים, סמלים ממלכתיים וסמלים לתעשייה, כריכות ספרים, אריזות, אגרטלי זכוכית ותכשיטים שעיצבה לעצמה. בנוסף, עיצבה קרולי סדרת מוצרים מחרסינה עבור חברת נעמן. אחת הסדרות, הנושאת את השם 'גיבורות התנ״ך', מאוירת בדמויותיהן של נשים כמו נעמי ובת שבע. סט נוסף שעיצבה, עסק בשנים עשר המזלות שהוטבעו על גבי ספלים. בנוסף לסטים, עיצבה קרולי גם את אריזות הקרטון שבהן נארזו הכלים. 

בשנת 1965, בשיא הקריירה כמעצבת גרפית, החלה קרולי לעסוק בפיסול ותבליט, בעקבות זכייתה בתחרות לעיצוב תבליטי מתכת ובפרס אונסקו על עיצוב מטבעות ומדליות. יש האומרים שהגשת המודלים למדליות שעשתה בגבס, הם אלו שיצרו את הגירוי בידיה לפיסול בחומר. היא השתמשה בחומרי גלם מגוונים כמו זכוכית אקרילית, פלדת אל חלד, שיש ובזלת. יציקות הנירוסטה שלה באו לה בטבעיות שכן בעלה ואחיה החזיקו בית יציקה למתכות והיה זה אך טבעי שתיצק את עבודותיה אצלם. קרולי נחשבה חלוצה בהכנת תבניות לפיסול ואף בנתה והרכיבה כלי עבודה במו ידיה על מנת שתהיה משוחררת ועצמאית לחלוטין ביצירתה.

בין יצירותיה, פסלי עירום פיגורטיביים, פסלי שולחן, חיות דמיוניות, פסלים סביבתיים ודמויות שחמט גדולות. שתיים מיצירותיה החשובות הוצבו בעיר מגוריה, חיפה: התבליט 'מסילות' שהוצב ב 1975 בתחנת הרכבת בת גלים שהינו יציקת נירוסטה בגודל 12.5 מ"ר, ותבליט דמוי שיבולים 'ואספת דגניך' שנמצא על הקיר החיצוני של מה שהיום מוזיאון דגון לתולדות החקלאות בנמל חיפה ששיטחו 26 מ"ר. 

בשנת 1980, הוענק לקרולי פרס הרמן שטרוק לאמנים ישראלים מטעם עיריית חיפה על פסלה 'צדף'. בשנים 1982-1983 יצרה סדרת כריות שיש, שעקבות אדם מוטבעות עליהן. סדרה זו הוצבה בשנת 1998 בתערוכת 'פיסול ישראלי 1948-1998: סימני דרך' בגן הפסלים במוזיאון הפתוח בתפן. עשרים שנה אחר כך, הוצגה סדרת בולי עליית הנוער בעיצובה בתערוכה 'ייקה בול' אף היא בגן התעשייה תפן, תערוכה שביקשה להציג את התרומה של היהדות דוברת הגרמנית למפעל הציוני בעשור הראשון של המדינה. במהלך חייה, הציגה קרולי מפסליה ב 13 תערוכות יחיד ובכ 40 תערוכות קבוצתיות בארץ בעולם. 

קרולי התגוררה בחיפה עד מותה הטרגי בשנת 1994, כשבחרה לקחת את חייה עם בעלה שהיה חולה במחלה סופנית. בני הזוג, שהיו חברים בעמותת ליל"ך, הותירו אחריהם בת ובן. יש הטוענים שהמקום לו זכתה קרולי בתולדות העיצוב הישראלי אינו תואם את הישגיה ואת איכות עבודתה שהייתה משמעותית ויצירתית כאחד. אולי כי לא למדה בבצלאל ולא השתייכה לקליקה שלו, אולי כי גרה כל חייה בחיפה המרוחקת ממרכזי התרבות, העיצוב והאמנות של ישראל, ואולי בשל היותה מעצבת אישה. כך או כך, אין ספק שתרומתה של קרולי לעיצוב הזהות הישראלית בימי ראשית המדינה ובעשרות השנים אחר כך חשובה מאין כמותה.