ירמי פינקוס

ירמי פינקוס, יליד תל אביב (1966). מאייר, קומיקסאי, סופר, מרצה רב תחומי ומחנך. בוגר מצטיין, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (1992). מוסמך בעיצוב, אוניברסיטת מידלסקס, אנגליה (2005). פרסם טור קומיקס אימים בשבועון 'כולנו' לילדים (1990). ערך עם רותו מודן גרסה עברית ל'מד מגזין' (1994-1995). ממקימי קולקטיב הקומיקס 'אקטוס טרגיקוס' (1996-2011). משמש כמאייר הבית של המוסף הפוליטי, 'ידיעות אחרונות' (החל 1997) ומשנת 2008 גם כמאייר הבית של מוסף הספרות. פרסם עם רוגל אלפר טור קומיקס שבועי, המורה חוה (עיתון העיר, 1998-1999) ושימש כמבקר האופרה של העיתון (1997-2006). כתב וצייר טור קומיקס יומי, העיתון הגרמני פרנקפורטר אלגמיינה (2001). ערך את 'ריתמוס: בעיקר מוזיקה קלאסית', מגזין התזמורת הפילהרמונית (2002-2005). ייסד עם רותו מודן את הוצאת 'ספריית נח' לספרי קומיקס לגיל הרך (2013). פרסם שלושה רומנים וקובץ נובלות (החל 2008) ובקרוב יצא לאור רומן נוסף פרי עטו.

פינקוס מייסד המחלקה לאיור, המרכז ללימודי עיצוב, ויטל (1998) שהתמזג עם שנקר. הקים את המסלול ללימודי איור, שנקר (2000) ועמד בראשו (עד 2011). הרצה גם במכללת ויצ׳׳ו חיפה ובבצלאל. קיבל דרגת פרופסור חבר, שנקר (2011) ומשנת 2021 פרופסור מן המניין. משמש כחבר סגל בכיר במחלקה לתקשורת חזותית ומרצה במחלקה לעיצוב אופנה ובתוכנית לתואר שני בעיצוב. במהלך השנים, העביר קורסים וסדנאות אמן באירופה וארה"ב. מכהן כחבר בוועדת מינויים עליונה של המועצה להשכלה גבוהה (החל 2024).

פינקוס זכה בפרסים חשובים, בהם פרס שר החינוך לעיצוב (2004 / 2020); פרס מטעם אגף הנוער במוזיאון ישראל, על איורי הספר 'מעשה בדייג ובדג הזהב' (2008); פרס ספיר לספר ביכורים, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' (2009); פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2010 / 2021); פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש יצחק בן צבי, על איוריו לספר 'מר גוזמאי הבדאי' (2014). 

מרבית עבודותיו המוקדמות של פינקוס נשמרות בארכיון הדיגיטלי של ספריית הוליס, אוניברסיטת הרווארד, ארה"ב. עבודותיו רבות שלו מוצגות בתערוכות בארץ ובעולם.

כבר בילדותו, גילה פינקוס את תשוקתו השוויונית לציור וכתיבה ומעידות על כך המחברות שמילא בסיפורים, איורים, שירים, קומיקס ותשבצים שאותן שמר מעת ההיא רק לעצמו. בצעירותו, היה מעורב בעיתוני בית הספר ואף קיבל את פרס ביאליק לילדים בשנת 1978. למרות שאהב לכתוב ולצייר באותה מידה, העולם הוויזואלי הנגיש והמהיר יותר, הוא זה שבזכותו זכה להכרה מיידית וטבעית בכיתה, כסטודנט ובהמשך חייו המקצועיים. 

בתום לימודיו בבצלאל, וסביב השנים 1995-2005, רוח התקופה, שאפשרה לעיתונים לחפש דרכי הבעה חדשות ונועזות, הביאה לתור הזהב של המאיירים המקצועיים בארץ שעבדו במערכות ותוגמלו בהתאם. באותו זמן, ועד שנת 2012, היה פינקוס פעיל מאוד בכתיבה ובאיור לעיתונות ואהב במיוחד את המיידיות שבאיור מסוג זה אותו ביצע בטכניקות ידניות מסורתיות תוך שימוש באקריליק ובצבעי מים ובהמשך בשילוב של איור ידני ודיגיטלי. את דרכו החל פינקוס באיור ספרי לימוד ולאחר מכן אייר לעיתונים ומגזינים, שבהם: 'ידיעות אחרונות', 'מעריב', 'את' ועיתון 'העיר'. בין היתר, אייר לכתבות בנושאי כלכלה, נדל"ן ואפילו להורוסקופים ולמדור לייעוץ מיני. בשנת 1997, הוא מונה להיות המאייר הפוליטי במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' וכמאייר הקבוע של מדור הספרות וטורים אישיים, שבהם הטור של מאיר שלו. בהמשך, פרסם גם קריקטורות יומיות באותו עיתון (2006-2009). 

כתב היד האישי המובחן ומתפתח של פינקוס, כפי שלמדנו להכיר ולזהות עם הזמן, הוא תולדה של שילוב בין השפעות שונות. לצד מאיירים כמו לורנצו מאטוטי, אל הירשפלד ווילהלם בוש, שהשפיעו על שפת האיור שלו, ישנו למשל יוצר הסרטים רוברט אלטמן המשפיע רבות על עבודתו כסופר. ספרים קלאסיים שהוא מזכיר לא פעם ושהוא חוזר לקרוא בהם שוב ושוב, הם: 'הדודן פונס' של בלזק, 'לב תמים' של פלובר ו'מלחמה ושלום' של טולסטוי. בשנים האחרונות הוא מתעניין גם במנגה אלטרנטיבית כשממנה הוא שואב השראה לטובת טקטיקות בסיפוריו המאוירים.

התפיסה של פינקוס את האיור התחדדה עם השנים כשהיום, הוא מאבחן אותו כציור שימושי וכאמנות עצמאית. האיור, בניגוד לאמנות, פונה, לטענתו, לקהל רחב ולא יכול להיות מופשט, שכן הוא מכיל בתוכו סיפוריות פיגורטיבית שאינה זקוקה לתמיכה של מילים. התקשורת, לכן, היא חלק בלתי נפרד ממקצוע המאייר. 

כשהוא ניגש לאיור, מתייחס אליו פינקוס בהתאם לייעודו. הקריקטורות לעיתונות, הן בעיניו עבודה עיתונאית בעיקרה ומטרתה היא העברת מסרים פוליטיים וחברתיים. באמצעות אלמנטים של הסתרה, הוא מייצר עבור הקהל הבוגר מעין "חידה" קלה לפתרון. את האיורים הללו, הוא מתחיל בקריאת הטקסט, בסקיצות מהירות ובמשחק בדימויים עד ההגעה לרעיון. בספרי ילדים, לעומת זה, משימת המאייר, לפי פינקוס, היא לתמוך בטקסט ולעזור לילד לגלות ולהכיר את העולם בצורה הפשוטה ביותר ולכוון אותו לפענח את ההתרחשות. כאן, הוא מתחיל בחיפוש הדמויות, ממציא אותן ובורא סביבן עולם דמיוני שבו מתגלים צדדים פרועים ופנטסטיים.

בין אם הוא מאייר למבוגרים או לילדים, מבחינתו של פינקוס, הלב, הגרעין הסגנוני ונקודת ההתחלה של האיור, נמצאים בדיוקן ובפנים של הדמות שבהם הוא מתעניין במיוחד. את מושאי האיורים שלו, הוא חושף בטכניקה של הדגשות והחסרות ולא פעם מתחיל את האיור בפניו של הגיבור כשהפה והגבות הם מקור הביטוי המרכזי להבעותיו. סגנונו מתבסס לרוב על קו זורם, סטרימליין, שמשלב השפעות של מינימליזם עיצובי בסגנון שנות החמישים והששים, עם רישומיות בהשפעת 'הקו הנקי' הצרפתי. 

כשאייר מחדש את מר גוזמאי הבדאי למשל (הוצאת נח, 2013), עשה כשלושים סקיצות וגילה שהדמות שאייר מושפעת מדברים שהוא אוהב ומכיר. מר גוזמאי אמנם נשאר עם החליפה שאותה לבש גם באיורים המקוריים של אריה נבון משנות הארבעים, אבל הפך לדמות של מבוגר-ילד על ידי הקצנת הפרופורציות בין הראש לגוף. כך נוצרה דמות חביבה שמזמינה את הילד הקורא לצלול אל תוך הסיפור והפנטזיה. 

פורטרטים אחרים שפינקוס מחבב, ממוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות', הם אלו שעשה לסופרים א.ב. יהושע וש"י עגנון בשחור לבן. את הראשון, אייר דווקא בדגש של רכות נשית בוגרת שמנוגדת לגמרי לפנים הגבריים הגסים של יהושע המאופיינים בתלתלים, אף רחב וסנטר גדול. אצל עגנון, לעומת זה, התעניין והדגיש דווקא את כמות הקמטים המדהימה שלו.

לצד עבודת האיור, שנים רבות זוהה פינקוס עם קומיקס עצמאי נטול צנזורה, שם יכול היה לבטא את רעיונותיו בחופשיות. במטרה להחיות ולשנות את סצנת הקומיקס בישראל, הקים בשנת 1996, עם רותו מודן ויוצרים נוספים (מירה פרידמן, איציק רנרט ובתיה קולטון), את קולקטיב הקומיקס העצמאי הנחשב והמצליח 'אקטוס' שנועד לייצר קומיקס אלטרנטיבי בהוצאה עצמית וללא מגבלות מו"ליות. כדי לפרוץ לקהל בינלאומי, הוציאו תחילה ספרים באנגלית שזכו להצלחה בעולם ובהמשך, חלקם יצאו גם בצרפתית ובעברית (בשיתוף הוצאת מודן). תערוכות מעבודותיהם של חברי הקבוצה אף הוצגו בארץ ובעולם ובשנת 2006 נבחרה הקבוצה על ידי המגזין האמריקאי ID כאחת מארבעים קבוצות העיצוב המשפיעות בעולם. בעת ההיא, וככל שצייר קומיקס, חשוב היה לפינקוס לייצג את המציאות בצורה נאמנה. לדבריו, בשל ריבוי הציורים והזוויות, הקומיקס מאפשר עושר גדול של תנועה, התפתחות ומרחב וכך ניתן לצייר בכפולת ספר אחת אספקטים רבים של אותה סצנה.

לעומת האיור והקומיקס, המילים, מבחינתו של פינקוס, לעולם אינן יכולות להכיל את כל מה שנדרש נהן. מסיבה זו, הרומנים שלו מלאים תיאורים ודימויים ויזואליים מאוד שמקורם בהתבוננות – הכשרה שקיבל בימי חוגי הרישום בזמן לימודיו בבצלאל. לקראת סוף שנות השלושים לחייו, וככל שצבר ניסיון ומוניטין בכתיבה ועריכה, הבין פינקוס שהוא רוצה לעסוק ביצירה עצמאית והחל לפנות יותר ויותר מזמנו לכתיבה ולבנות את עצמו כסופר. 

הוא התחיל בכתיבת רומן גרפי שלא צלח ומשם המשיך, עם אותה עלילה, לכתיבת פרוזה. ספרו הראשון, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, בעריכת נילי מירסקי, מחזיר לספרות העברית ממד של הומור, אך מתייחס אל דמויותיו הגרוטסקיות בלא מעט חמלה (עם עובד, 2008). בהשראת הטור שלו בעיתון 'פרנקפורטר אלגמיינה', נולד סיפור הרומן על תיאטרון של נשים זקנות שנודד בארצות אירופה של לפני מלחמת העולם השנייה. כתיבת הרומן לוותה בהערות ורעיונות לציורים מהן נשארו כשלושים איורים שנדפסו בספר. הרומן זכה בפרס ספיר לספר ביכורים (2009) ותורגם לצרפתית ולאיטלקית.

הרומן השני של פינקוס, בזעיר אנפין (עם עובד, 2012), היה נטול ציורים לחלוטין שכן לא נזקק להם ולא מצא צידוק אמנותי לשילובם. הרומן מספר את סיפורן של שתי משפחות זעיר-בורגניות שמנסות לגייס כסף לנופש מיוחל באוסטריה. הספר השלישי, רווקים ואלמנות, שהופיע ברשימה הארוכה של פרס ספיר לשנת 2018, הוא קובץ סיפורים על תל אביב ובו מופיע ציור אחד (כתר, 2017). ספרו הרביעי, החמדנים, הוא רומן קומי שבמרכזו צייר מזדקן וערירי שכל הסובבים אותו חומדים את ירושתו (כתר, 2021). בימים אלה עובד פינקוס על רומן חמישי שמבוסס על צורה עלילתית של מותחן.

ב 2013 הקים פינקוס עם רותו מודן את 'ספריית נח' -  הוצאה לאור נסיונית שבמסגרתה הם מחדשים ומלבישים מחדש קלאסיקה עברית לילדי הגיל הרך וראשית קריאה ומציעים להם קומיקס בעברית משובחת עם ציורים עכשוויים. בין הספרים שיצאו בהוצאת נח: מר גוזמאי הבדאי, מר גוזמאי אורח בירח, אורי כדורי, מסעדה בקצב הקוטב, מעשה בחתוליים, חוטי הפלא של סבתא ואחרים. 

היום, ממשיך פינקוס לצייר בטכניקות מסורתיות ולחפש את מקומו כיוצר שלם שגם כותב וגם מצייר.