ניל כהן בשיחה על פעולת עיצוב עצמאית הנובעת מתוך עניין וסקרנות, על הצלחות וכשלונות, על הבחירה המודעת להתבונן ולשאול שאלות על המקומיות והישראליות הפרטית והקולקטיבית. למה 'כיף' זו מוטיבציה חזקה שמניעה לפעולה ואיך באמצעות חפץ אנשים יכולים להגיד את כל מה שהם חושבים ומרגישים.

תום
שלום וברוכים הבאים לשפה משותפת, פודקאסט שעוסק בתרבות המקומית דרך החלקיקים הכי מעניינים שלה – אותיות והיצירה שלהן. אני תום כהן ואתם מאזינים לפודקאסט מבית שנקר למידה – המרכז למצוינות בהוראה ומרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל. שלום.

ניל
שלום שלום.

תום
נמצא איתנו הפעם ניל כהן. היי ניל, נעים מאוד. מה שלומך?

ניל
שלומי מצויין.

תום
אז אולי רגע לפני שנצלול לעניינים ואני אשאל אותך מלא שאלות, תציג את עצמך למאזינים שלנו ונמשיך משם.

ניל
אז יאללה, אני ניל, אני תמיד מתחיל בזה שאני הורה, אני גר ביפו, יש לי בת זוג ואני מעצב.

תום
נשמע ממצה. מה אתה מעצב?

ניל
לפרנסתי אני מוביל תחום מותג במותג שנקרא MIXTILES. זה בעצם חברת גו טו קונסומר שאני קצת צוחק, אני אומר שאני עובד בחממה ובמקום שמוכר תמונות. זה בעצם חברה שמוכרת ממש בכישרון תשע שנים מוצר שהוא קצת מוכר לישראלים מהעולמות של לופה כזה. הם בעצם מוכרים תמונות שהם מדפיסים על קאפות. אבל הם מוכרים את זה בלמעלה מ־150 מיליון דולר בשנה בארצות הברית ובאירופה, ויש להם מוצר נוסף, שזה בעצם עציצים, שזה באנגלית זה נשמע יותר טוב Self watering plants שאתה משקה פעם בחודש, אז הם בעצם מפתחים מוצרים לעיצוב הבית שיש להם איזה שהיא זווית טכנולוגית והביאו אותי לשם לפני שלושה חודשים להוביל מוצר חדש של תאורה חכמה. אז אני בעצם אחראי על המיתוג והאריזה וכל המהלך גו טו מרקט של המוצר הזה.

תום
זה נשמע שהיומיום לפרנסתך הוא לגמרי באנגלית.

ניל
לגמרי לגמרי כן. אתה מבין שמשהו מוזר ששלומי כותב לך באנגלית הודעות ואז אתה כזה ״היי, אתה חולם בעברית, בוא נדבר בשפה הזאת.״ כן אבל זה כיף לי וזה מאתגר אותי ואני חושב שזה גם מאפשר לי לעשות את הדברים שהביאו אותי לכאן בעצם, לשיחה הזאת.

תום
שהם?

ניל
שהם הדברים שאני לא צריך לעשות לפרנסתי.

תום
שהם העבודה העצמאית והרבה פעמים הביקורתית יותר שאתה עושה,

ניל
כן

תום
שבעצם התחילה אני רוצה להגיד בחמש שנים האחרונות?

ניל
אפשר להגיד, האמת שאני לא יודע, לא ניסיתי אף פעם למסגר את זה בזמן, אבל אני חושב שבשנים האחרונות כפועל יוצא גם מהמציאות ומהדברים שקורים סביבנו אז יש איזה תגובתיות כזאת אז יאללה מקבל את החמש שנים.

תום
אני חושבת שאני התחלתי לראות את הדברים האלה סביב הקורונה.

ניל
האמת שדווקא בקורונה התאבססתי על פרויקט שהוא הכי לא ביקורתי, זאת הייתה שנה שציירתי, זה היה ממש פרויקט צורני שעשיתי איזה שנה וציירתי מין צורות כאלה בלי פינות. זה נשמע מפגר אבל זה ממש מה שזה. כל מיני אנשים אמרו שזה מזכיר להם כזה צורות של מאטיס.

תום
ממש מאטיס, גם הצבעוניות מאטיסית. ניל
כן זה היה כזה, זאת הייתה שנה כזאתי וזה היה לי ממש בגדר אמצעי לפורקן חרדה וגם זה משהו שיכולתי לעשות בבית. אבל אני חושב שאולי זה מה שמאפיין אותי מילדות זה שיש לי מקדם אובססיביות מאוד גבוה, נורא כיף לי לצלול למשהו ובאותה מידה שאני כזה חופר ונשאב לתוך זה, גם קצת נמאס לי מזה. אז אחרי שנה של לעשות כאלה החלטתי שאני משאיר את זה כאיזה מן פרויקט. יצא לי לעשות איזה קיר ענק בקריית שמונה עם החברה של Broken Fingaz. יש להם פרויקט שקוראים לו ״למעלה״ בסיוע של מפעל הפיס, אז עשיתי שם, נראה לי ששברתי שיא גינס של הבנאדם שעשה את הקיר הראשון שלו שהוא הכי גדול בעצם, זה אשכרה קיר ברוחב של אצטדיון כדורגל.

תום
שיא ספציפי מאוד.

ניל
זה הם אמרו את זה, אני מאמין להם וזה היה ממש כיף. אני בעצם עיצבתי את הקיר ואז אסופה של מלא נינג'ות שכזה עולים על מנופים באו וביצעו אותו באיזה שבוע ואני כזה באתי עם איזה מכחול בגובה עמידה ונגעתי כזה קצת לאיזה סרטון שעשינו.

תום
אז קיר הביכורים שלך גם היה אקורד הסיום של הפרויקט?

ניל
לגמרי שירת הברבור של פרויקט הצורות חסרות חסרי הפינות.

תום
ואחרי שעשית את השנה מפיגת החרדה הזאת עם צורות בלי פינות התחלת לעשות משהו שיש לו הרבה פינות ומתמודד עם החרדה הקיומית כאן הד־און.

ניל
לגמרי לגמרי, אז אני חושב שלא יודע אם אני כזה מסתכל על העשייה, אז קצת כמו שאמרתי מקודם כל פעם יש איזה יישום או איזה סוג מסוים של של עשייה שכזה, כמו שאמרתי מקודם, אני חושב שתמיד יש איזה שהוא משהו שמושך אותי. זה יכול להיות יישום, זה יכול להיות פרקטיקה מסויימת. הייתי בעצם לפני שנהייתי מעצב, איש קומפוזיטינג שזה בעצם הבן אדם שצורב כזה גרין סקרינים מוידאו ומקמפס את התוכי של בזק. הייתי בדובר צה״ל ואז משם המשכתי בJCS לפני זה הייתי בגרביטי אז נכנסתי לעבודה מסחרית. ממש כזה במינון גבוה ילד בן 21 יושב עושה קרנות למשרדי פרסום, למנכל אורנג‘, מדברים איתי על כותרות רשות, על דברים שבאותו רגע נראו מגניבים, אבל פאסט־פורוורד שלוש שנים אחרי זה הרגשתי כזה ממש חסר משמעות וכזה בורג באיזה מכונה כאילו שבסוף מייצרת פרסומות שרצות שבוע, נחמד להגיד לאמא שזה בטלוויזיה, וזה די מסתכם בזה. אז נורא רציתי להיות מעצב. ולא משנה SVA, שנקר, בסוף לא סיימתי ללמוד באף מוסד, אבל התחלתי לעצב בעצם דרך חברים שהיה להם בזמנו איזה מועדון על בן יהודה שקראו לו מיכהטרוניקס והתחלתי לעצב כזה פוסטרים למסיבות. אני לא איזה בליין, אבל נורא עניין אותי הפורמט הזה והתחלתי לעצב למוזיקה שזה היה כזה חלום לעצב תקליטים, לעצב דיסקים. נראה לי שהרבה מעצבים יזדהו עם הדבר הזה. זה בדרך כלל משהו שקורה בתחילת הדרך מטעמים אופרטיביים – זה לא מאוד מתגמל בשקלים, אבל זה כיף לעבוד עם יוצרים. אז נורא רציתי לעצב תקליטים ואז עיצבתי כמה עשרות תקליטים ואז המשכתי הלאה משם. אז אני חושב שכאילו קצת כמו תקליטים, אחרי פרויקט הצורות נורא רציתי כזה ללמוד עניין של קצת אופנה, טקסטיל, להבין איך מגיעים לעולם הזה והתברכתי בחברה קרובה שהיה לה מותג שקראו לו KAV שהיא סגרה אותו לפני שנה, וזה התחבר לפרויקט אחר. ובעצם רציתי להרים איזה מין מותג שיהיה איזה פלטפורמה עבורי לדבר על מה שמעניין אותי, על מה שמגניב אותי ופניתי לדיקלה ואמרתי לה היי בואי תעזרי לי לייצר גזרה לטישרט, לסווטשירט ולהוּדי הרגיש לי כמו איזה דבר לא יומרני במיוחד. בדיעבד גיליתי שאני בחיים שלי לא אעשה יותר גזרה לשום דבר ולא אתפור שום בגד בישראל, והיום אני בצורה מאוד לא כחול-לבנית מייבא את הדברים האלה ממקומות אחרים בעולם, אחרי שעשיתי איזה מיפוי די מעמיק של מאיפה אני מביא את הטישירט הכי טובה לטעמי. בעצם התחלתי את המותג שנקרא קון CON, זה כאילו היה האובססיה החדשה אחרי הצורות.