שני איבגי בשיחה על המחקר שהחל בימי התואר השני שלה, ועסק במעבר מכתב־יד לכתב מוקלד. מחקר שיצא מגעגוע לשרבוטים של ימי הילדות ותהה לגבי עתידה של אותה שפה חזותית הולכת ונעלמת, הפך לגופן "תנואות", גופן שנמצא בתנועה מתמדת ובוחן את היחס שבין הכתב המוקלד לכתב־היד. 

 

תום
נמצאת איתנו היום שני איבגי. היי שני, מה שלומך?

שני
היי תום, בסדר גמור.

תום
איזה כיף שאת כאן שני משתתפת בחממת מפעל הפיס לאות העברית היא פרויקט שאנחנו עומלות עליו כבר שנה וקצת זה תכף מגיע לסיום. בטח כשתאזינו לפרק הזה כבר יהיה בחוץ ובעולם ותוכלו לקרוא עליו בספר ולראות את התערוכה. אז זה מאוד מאוד משמח. רגע לפני שכל זה יוצא החוצה, ניפגש ולדבר על התהליך ועל הדרך ועל מה הוביל למה, מה מעניין אותך בכלל? ואולי לפני שנצלול לפרויקט הזה, נשמח שרגע תציגי את עצמך ואת מה שאת עושה. מחוץ לפרויקט הזה.

שני
בטח זה באמת מאוד מרגש להיות פה ולהשתתף בפרויקט של החממה אז אני שני אני מעצבת גרפית וטיפוגרפית. אני אמא לשלושה בנים, נשואה לאיש קבע. וכל התמהיל הזה בעצם מה שמרכיב את העבודה שלי ביומיום. עשיתי, סיימתי תואר ראשון בשנקר ותואר שני בבצלאל. ובעצם הפרויקט שהתקבל לחממה הוא פרויקט שהתחלתי אותו בתואר השני בבצלאל. אני שכירה בימים אלה אני עובדת בחברה שנקראת בריז קריאייטיב, אנחנו עושים בעיקר מרכזי מבקרים ומוזיאונים. יצא לנו לעבוד ביחד על פרויקט משותף.

תום
זה נכון.

שני
על מוזיאון העיר בתל אביב, שזה היה פרויקט מרתק, אנחנו עובדים בעצם החל משלב המכרז, פיתוח קונספט ואני ספציפית נמצאת בסטודיו לעיצוב. זה אומר שבעצם יוצא לי לעבוד בממשקים מאוד גבוהים עם הרבה אנשים מתחומים שונים מדיסציפלינות שונות, אבל זה סופר מעניין להקים מוזיאון מאפס ותערוכות. אני מרגישה ככה שאני נוגעת בהרבה תחומים ובין השאר כמובן מתעסקת בטיפוגרפיה גם בעבודה שלי כשכירה וגם מהצד ואני מגדירה את עצמי מבחינת המקום הטיפוגרפי לכיוון האקספרימנטלי. יצא לי לעצב כמה פונטים בעבר, רובם היו טיפוגרפיה אקספרימנטלית, נסיונית.

תום
שיצאו בעצם באאא, נכון?

שני
אחד מהם יצא באאא. הפונט הראשון שעיצבתי היה בקורס עיצוב פונט בשנקר, שהמורה היה, המרצה היה נוי ניימן, וזה בעצם הקורס היחיד בשנקר שקיבלתי בו 100, החמוד הזה נתן לי 100. והפונט הזה השתתף בתחרות סטודנטים של פונטביט, תחרות של פונטפיט ונבחר לפונט המנצח והוא בעצם נמכר עד היום שם ואפשר לראות אותו בכל מיני.

תום
איך קוראים לו לטובת המאזינים?

שני
קוראים לו אפולו הוא בהשראת פונט לטיני שנקרא קוונט. אפשר לראות אותו על האריזה הפנימית של גבינת עמק. זה כזה מוצר שכולם מכירים אז זה נחמד ממש.

תום
אז מידי פעם ככה בתוך מקרה גבינות בסופר פוגשת משהו שקרה בתוך הלימודים שלך בשנקר ויצא לעולם כאילו פרויקט ראשון.

שני
זה ממש כיף, זה גם בעצם הפונט היחיד שבאמת אפשר לקרוא לו באמת שימושי ופחות פרוייקט שמתעסק יותר במחקר. או טיפוגרפיה אישית שגם היה לי פרויקט כזה בפרויקט הגמר שלי בשנקר בתואר הראשון.

תום
איזה גופנים קרו אחריו?

שני
היה את הפונט בעצם שאיתו הגעתי לאאא. זה היה אחד הקורסים בשנקר שלמדתי ביחד עם אברהם קורנפלד, למדנו ביחד, הוא עיצב איזה שהוא פונט, אני עיצבתי גם. הוא עבר כמה גלגולים של שמות. קראו לו בהתחלה פרשת השבוע ואז פרשנדתא, והוא פונט שבעצם מזכיר מאוד את הפרויקט שאני התעסקתי פה בחממה. הוא בעצם היה איזה שהוא סוג של פתיח לכל הדבר הזה או מה שהביא אותי אחר כך באמת לפתח את הפרויקט הזה. הוא פונט שמתבסס על כתב רש״י ומשמר את הצורות של כתב רש״י ולוקח אותם לאיזה שהיא פלטפורמה חדשה. באמת, אני מרגישה שהוא יכול לעבוד כפונט, אבל הוא נוגע לקהלים מאוד ספציפיים.

תום
אז בעצם בשלב מוקדם, גם בתוך לימודים וגם אחריהם מעניינות אותך שאלות שעונים עליהם דרך מהלך טיפוגרפי או יש שאלות שמתחילות באותיות ואחריהם את פונה לערוצים של עבודה בתוך מיתוג, כמעצבת בסטודיואים מסחריים. ומאז בשלוש־ארבע שנים האחרונות, נכון? את עובדת בתוך מרחב שמתעסק עם תוכן מאוד מורכב, בהיקפים מאוד גדולים במסגרת העבודה שלך בבריז קריאייטיב. אז את רגילה להתעסק עם כמות מאוד גדולה של תוכן ומחקר ולייצר לה איזה שהיא שפה חזותית ובכל זאת הולכת לשאול שאלות חדשות ואחרות על אותיות. מה מוביל בעצם לפרויקט שעליו נדבר עכשיו שנקרא ״תנואות״?

שני
״תנואות״ הוא פרויקט שהתחיל מהעובדה שהפסקתי לכתוב בעט ובעפרון. בשנות הילדות שלי בתיכון הייתי הייתי כותבת ללא הפסקה ומציירת אותיות כל הזמן. וכבר משם התחילה האהבה לטיפוגרפיה וגיליתי שבאיזשהו שלב פשוט הפסקתי לעשות את זה בכלל.

תום
לא כמהלך אידאולוגי, זאת אומרת במובן שכולנו הפסקנו קצת לכתוב בכתב יד.

שני
יש שעוד עושים את זה, אבל זה הייתה נקודת הפתיחה ומה שהוביל לפרוייקט. והתחלתי לשאול שאלות על כתב היד ומה קורה איתו ולאן הוא התקדם בעצם בשלב הבא אם אנחנו בעצם לא משתמשים בו. ובדרך גם שאלתי את עצמי למה בעצם הוא נראה כמו שהוא נראה? מתי נבחר כתב היד? מה שאנחנו קוראים היום לו כתב יד, אותיות יומיומיות. מי החליט שדווקא הוא יהיה כתב היד? מדוע הוא נראה כל כך שונה מהאותיות המרובעות שאנחנו כותבים איתם? היו לי גם במהלך התואר השני שהתחלתי לעבוד על הפרויקט וגם בתקופה הזאת של החממה, בעצם כל פעם היה לי ילד אחר בכיתה א׳ והם התחילו ללמוד אותיות. וגם הם שאלו את עצמם למה זה כל כך שונה אחד מהשני? שני המקומות האלה הובילו אותי להתחיל ולחקור מה קרה שם בעצם.

תום
זאת אומרת, יש איזה שהוא זיהוי של כתב יד כמשהו שהוא ביטוי מאוד אישי ושמאוד מאפיין כל אחד ואחת מאיתנו באופן ספציפי, וזה אולי הדור האחרון שככה ממש פיתח כתב יד כמשהו שמלווה את היומיום שלו. וילדים וילדות שגדלים כרגע כנראה שכתב היד שלהם יהיה דבר פחות דרמטי, ובכל זאת הם צריכים להתמודד עם הדבר הזה בראשית הכתיבה שלהם בראשית הכניסה שלהם לתוך מערכת החינוך ולומדים לכתוב, ואז כתב היד שלהם לא ממש כבר ככל הנראה יתפתח להיות איזה שהיא זהות עצמאית מעבר לשנות בית הספר שלהם.

שני
כן הם ממש מהר מאוד עוברים למחשב. אני חושבת שגם היכולות שלהם הופכות להיות הרבה פחות משלנו כשהיינו קטנים.

תום
כשאת יוצאת לחיפוש הזה של כתבי יד, המחשבה הראשונה שמניעה אותך היא להכניס בחזרה את כתב היד שלך לתוך הזירה הדיגיטלית? כי אני משערת שהיו גם מי שיגידו לך בתחילת הדרך או שמסתכלים על זה מהצד, בטח מי שלא מגיעים מתוך השדה המקצועי יגידו לך מה הבעיה, יש פונטים של כתב יד, תשתמשי בפונט כתב יד, יש כל מיני דוגמאות. וכמובן שכל המעצבים והטיפוגרפים שמאזינים לנו נחרדים כי יודעים מה ההבדל, ובכל זאת למה זה לא מספק את מה שעניין אותך לעשות?

שני
אז לא, ממש לא עניין אותי לעשות את כתב היד שלי. עניין אותי לחזור אחורה ולראות איזה כתבי יד היו בעבר ואיזה צורות נעלמו כמו שנעלמה הכתיבה הידנית. בעצם גיליתי שנעלמו הרבה צורות של אותיות שאפשר להגיד שהתאהבתי בהם והיה לי מאוד חשוב להחזיר אותם לחיים.


לתמלול המלא >>>