ארבעים שנה ועם אחד

נדודים וחפצים מלווים את האנושות הרבה לפני שהפכנו להיות יושבות קבע בעלות חפצים רבים, יותר ממה שניתן להניח בתיק נשיאה אישי עשוי עור. אנחנו אוספות, מעצבות, מניחות, מעניקות, מציבות, משאירות ושוכחות את רובם הגדול של החפצים — קטנים וגדולים, כאלה שהיו משמעותיים ונשארו כסימן לאירועים דרמטיים בחיינו וכאלה שהיו שם רק לרגע. יש להם לחפצים יכולת לשאת את הסימנים והסמלים שלנו, את התקווה, את החלומות וגם את האבדן והזיכרונות. אנחנו קושרות אותם בעוגנים של זמן ומקום כדי שנוכל לשמור את הסיפור שלנו, הרבה אחרי שלא נהיה כאן.

בחיפוש אחר אותו 'מפץ גדול' בו הכול התחיל, התרבות החומרית — החפץ הראשון, אנו מביטות אל זמן שלא תועד מעולם, רגע שבו הפך חומר גולמי לחפץ בעל צורה ומשמעות. אנו מחפשות את הזמן האבוד, באמצעות סיפורי חפצים, תיאורים, מילים המתארות את רגע הבריאה והתוכן שנבחר לספר אודותיו. בשנתיים האחרונות, אני מבקשת לחפש את הצמתים בהם רעיונות הפכו לצורה — בעברית. בעזרת תערוכות ארכאולוגיות, אתרים וטקסטים אני פוגשת את אלו אשר עיצבו בפועל טקסים, כלים וכללים לעם בנדודים — בדרך להיות עם של קבע. חזרתי לקרוא את ספר 'במדבר' ואת ספר 'דברים', כדי להתוודע מחדש למסע הנדודים שהיה כלי לעיצובו של עם — על הרעיונות שמעצבים טקסים וזהות, שורשיות והודיה — איך אנחנו שומרות על ערבות הדדית ותחושת עמיות — לאחר שכל אחת ואחת התיישבה תחת תאנתה. באיזה אופן עוצבו הכלים ששימשו את אותם הטקסים ומה רצינו לזכור ולהזכיר לעצמנו – בעתיד שיבוא.

להמשך קריאה>>>

דימוי: תערוכת חפץ מעבר, המוזאון לתרבות הפלשתים באשדוד, צילום: אנטולי קריניצקי