לספר סיפורים. לצייר להם ציורים - ראיון עם מציירת הציורים בתיה קולטון

כילדה, לא ממש למדתי. מה שעניין אותי אלה הדברים שעושים אחרי ביה"ס. הייתי בחוג גיטרה, רקדתי, שחקתי כדורעף, חוג תיאטרון, עשיתי הכל, חוץ מציור.  ידעתי שאני יכולה לצייר, אבל סבלתי בשעורי ציור. לעומת זאת, אהבתי מלאכה, וכשהייתה אפשרות לבחור בין אמנות שימושית (גרפיקה) לאמנות פלסטית , העדפתי את האחרונה. 

בתיכון היינו חבורה של 4 בנות, קצת מוזרות, והכל היה סביב האמנות והיצירה. זו הייתה השיחה שלנו כל העת, היינו נוסעות לצייר בצפת, בירושלים, איפה שרק אפשר.  

גם בשירות הצבאי חלק מהעשייה הייתה פעילות יצירתית- לשיר, לנגן, לצייר, לרקוד. אחרי הצבא הגעתי, כמו כולם, לת"א. המטרה הייתה ללכת לבצלאל לעיצוב קרמי שעניין אותי.  התקבלתי ובמהלך השנה הבנתי שזה לא מעניין אותי החומר והחמר, ובעצם אני צריכה ללמוד משחק. זה הדבר!  

אז הלכתי ללמוד בניסן נתיב, ובסוף שנה ראשונה אמרתי לעצמי שזה לא ממש מעניין אותי, ובעצם אני רוצה לשיר. גילו שיש לי סופרן אדיר, אז הלכתי ללמוד מוזיקה ולמדתי סולפג' ופיתוח קול. ואז אמרתי לעצמי : מה פתאום, זה לא מה שאני רוצה! חזרתי לתל אביב, והחלטתי שמה שאני רוצה ללמוד זה אמנות. הלכתי למדרשה ברמת השרון, ובמקביל לקחתי באוניברסיטה קורסים של פילוסופיה, ואז אמרתי- לא, בעצם אני רוצה לעשות אנימציה, כי אני הכי רוצה לצייר.  באותם ימים נפתח בית ספר ויטל בת"א, מקום מקסים, ואמרו שפותחים מסלול אנימציה.  התח לתי שנה א', ובאמצע השנה אמרו לי שבעצם לא פותחים מסלול אנימציה אבל היה מסלול איור. "הם בשנה אחרונה, את יכולה להצטרף אליהם". בעצם משנה א'  קפצתי לשנה ד'. המורים שלי היו אבנר כץ, רותו מודן, דני קרמן, הצטרפתי לכיתת איור,  וסופסוף מצאתי עצמי. וכשהייתי צריכה להגיש עבודה אחת, מילאתי קיר שלם.  

הבנתי שזה הדבר. אני הכי אוהבת סיפורים, ואני הכי אוהבת לצייר להם ציורים. זה האיור, וזה מה שאני רוצה לעשות.  

סיימתי בהצטיינות, ומייד כשסיימתי הצטרפתי לקבוצת הקומיקס של רותו וירמי ומירה ואיציק- אקטוס ( קבוצת קומיקס עצמאית שקמה בשנת 1995 ומנתה את רותו מודן, ירמי פינקוס, מירה פרידמן, איציק רנרט ובתיה קולטון – נ"ס) ובמקביל התחלתי לעבוד בחברות מולטימידיה של יוצאי בצלאל, שם עבדתי 5 שנים כארט דיירקטורית של אנימציה, שם למדתי את סודות האינטרנט, שהיה באותן שנים די איטי. למעשה, כשלמדתי בויטל, זו הייתה השנה הראשונה שהכניסו מחשבים.  

כל חיי ציירתי ידני. בויטל עשו קורס במחשב, שהיה בשבילי כמו קסם. הוא אמנם היה בתחילתו, אבל ישבתי עם המעצבים. הם עיצבו, ואני ציירתי עם העכבר, אני חושבת שהייתי הראשונה בארץ שבכלל התחילה לצייר במחשב.  עבדתי המון עם עיתונים, התחלתי לצייר ספרי ילדים וכבר אחרי שנתיים התחלתי ללמד. שנות ה90- היו שנות הפריחה של האיור, עיתונים מאוד אפשרו איור, התחיל משהו גם בקומיקס, התחילו לקרות המון דברים. התחלתי לעבוד הרבה עם המחשב, סרקתי גם ידני. אבל בשבע השנים האחרונות די נמאס לי מהמחשב וחזרתי רק לציור ידני.

לא, כי תמיד השריר הזה עובד. צריך לאמן אותו, וכשמאמנים אותו אז זוכרים.  במקביל למדתי גם תחריט, וגם חזרתי ללמוד לצייר, זה פתח לי משהו. אני מאוד סקרנית, וכל הזמן לומדת. כמו הטקסטיל. סרגתי הרבה שנים. 

כן, זה משהו של רוני (רוני פחימה נ"ס.) ושלי. רוני הייתה סטודנטית שלי, וכשהיא סיימה ללמוד הפכנו להיות חברות. מאוחר יותר הלכנו ביחד ללמוד טקסטיל.  עבדנו על התערוכה במהלך כ- 3 שנים. 

כן, בהחלט. הכי חשוב לי זה להיות בעשייה. אני כל הזמן מחפשת מה לעשות. אני לא בן אדם שקט, סוג של וורקהולית עם אנרגיות בלתי נגמרות.  

קודם כל, התחלתי עם קומיקס וספרי ילדים במקביל. יש משהו בפורמט של ספרי ילדים שמושך אותי .ספר ילדים- אם הוא טוב, הוא סוג של project art בעיניי- כשהוא נעשה ונבנה כמו שצריך, במהלך תקופה ארוכה ולא תוך חודש.  בתחום של ספרי ילדים, הנטייה האידיאולוגית שלי היא לא להיות במקום שמתייחס לילדים כמו משהו שצריך לחנך או להעביר מסר דרך פילטר. המסר לא מעניין אותי אף פעם, אלא רק אם הסיפור הוא סיפור טוב. אבסורד הוא תמיד חלק מהיצירה שלי. אף פעם לא אאייר טקסט שהוא רציני מבחינת האוירה- מונוטוני ויותר מדי אווירתי. לרוב זה פשוט משעמם אותי. 

בוודאי, תמיד אמרתי שאני מעדיפה לעבוד עם סופרים מתים, כי אז אף אחד לא אומר לי מה לעשות, ואני בוחרת מה שמתאים לי. סופרים מתים או נורית זרחי! ספרי ילדים ונוער הם חלק נכבד מאוד מהספרייה שלי, הם הזיכרונות שלנו מהילדות. יש משהו בפורמט הזה שהוא יחסית קצר, בגלל שהמקום של הטקסט הוא מצומצם יחסית, יש המון מקום לצייר ) ואני תמיד מעדיפה לומר על עצמי שאני מציירת ציורים, לא מאיירת . בגלל צמצום הטקסט, ושזה פחות או יותר נחלק שווה עם המצייר, למעשה אני יכולה להביא עלילה משלי- עלילה מקבילה, או כזו שחותרת תחת הטקסט, או כזו שמשלימה אותו. היא יכולה לחולל בו כל מיני דברים. עבורי זהו פורמט נפלא.  אני אוהבת גם קומיקס, אבל מצאתי עצמי נמשכת יותר ויותר לפורמט הזה, לציורים הגדולים, להמשכיות של הספר.

לא בדיוק. אם תיקחי שולחן גדול ותגידי לאנשים להביא ספרים מאוירים, ספרי הילדים יתפסו את המקום הכי גדול, אחריהם ספרי הנוער, ספרי מבוגרים כמעט ולא.

כמובן שיש כל מיני ספרי table coffee אבל בגלל התפקיד של האיור בספרים, הוא הכי נחוץ לאלה שלא קוראים, שקוראים דרך הציורים. בעצם ספרי ילדים בשבילי זהו המקום שבו הילד פוגש אמנות בפעמים הראשונות שלו.  והאבסורד, ומה מותר ומה אסור, והפוליטיקלי קורקט, אלו הם דברים קשים שקצת מסרסים את התחום הזה.

כי מה זה ילדים? יש כל מיני ילדים . מה זאת אומרת "אני אוהב ילדים?" כל ילד זה משהו אחר, וכך יש להתייחס לכל ילד. אני מרגישה שזו מלחמה תמידית ואפילו אבודה, כי אנחנו לצערי מאוד מתחקים אחרי אמריקה. באירופה למשל החברה יותר פתוחה, ליברלית ומאפשרת בתחום הזה. ילד הוא יצור חופשי, עם הגוף שלו והראש שלו. לא צריך ולא נכון לדבר מעליו אלא לדבר אתו, ולספר את הסיפורים הכי מעניינים.

קודם כל, כריכה זה משהו שעושים אותו בסוף התהליך של הוצאת ספר, וזהו המקום שבו ההוצאה כבר מתערבת, מאחר ויש פה אספקט שווקי- מסחרי. הוא בדרך כלל מדבר בלי לגלות ספוילרים. זהו סוג של טיזינג- הכריכה יכולה לדבר את הדמות הראשית, לתאר איזו שהיא סצינה, או דיאלוג בין שתי דמויות.

כבר הרבה מאוד שנים יש לי פרויקט סדרה של ספרי הרפתקה, ספריית הרפתקה בהוצאת מודן. זהו בעצם חידוש של קלאסיקות שמתורגמות ע"י סופרים, סדרה שמאוד מצליחה.

כן- אותי! אני רוצה לכתוב כבר המון זמן, וכל הזמן דוחה את זה. בכל פעם יש משהו שמסיט אותי, אבל לשם אני מתכוונת וחולמת.

לרותו. לרותו או לרוני, נראה לי (רותו מודן, רוני פחימה- נ"ס(.

בוודאי!  ראשית- הקולנוע הוא אחד הדברים שמשפיעים עלי. קולנוע וגם אמנות.  הויזואליה, האסתטיקה, האופן שבו מספרים את הסיפור.  קולנוע גם משלב, בדומה לאיור, טקסט ודימוי- זו דרך ויזואלית של מישהו לספר סיפור ולהעביר איך הוא תופס את העולם. אני חושבת שפעם, אנשים ידעו לצייר. המאה ה-18, המאה ה-19 -האיור היה חלק מהאמנות ולא ענף נפרד, ואנשים למדו רישום וציור, והבינו שצריך לתת לעבודה את הזמן הדרוש. אני לא אומרת שאני רוצה להיות כמו פעם, אבל יש משהו בפעם הזה, שהיה נכון יותר- המקום שבו היום, לדעתי, אנחנו מקצרים תהליכים.

המחשב מאפשר את קיצור התהליכים, והיחס של האנשים לעבודה והידע שלהם השתנו. הצורה שבה אנשים עובדים היא אחרת- פעם באמת הבינו בהפרדות צבעים, בטכניקות, ידעו את מלאכת הציור.  אני חוקרת זה זמן רב את התהליכים הללו, יש לי ספרייה דיגיטלית מאוד עשירה שאני עדיין לא חושפת אותה לציבור ובה כל החומרים שאני אוספת כבר שנים.

את ה- AI יצרו אנשים שהם לא אמנים, שהם לא ציירים, כלומר- אנשים שרצו שתהיה להם את האפשרות ליצור, אבל את האמנים זה פחות מרתק לדעתי.  כשאנחנו באים לצייר, על מנת לרשום את המשפט שאנחנו רוצים ליצור, לא יספיק לנו אפילו ספר שלם- כל פרט, כל הביוגרפיה שלנו יושבת איתנו לצייר. אני לא מפחדת ואפילו אוהבת טכנולוגיה, עשיתי ניסיונות, אבל כרגע זה משעמם אותי.  העניין הוא שלאמן יש ביוגרפיה, והוא לא יכול להכניס אותה לתוך ה-AI-  זה לא משהו שה- AI יכול להבין- זה לא רק איפה נולדתי, זה כל הדברים שראיתי בחיים, כל מה שאני חושבת, כל מה שאני מרגישה, אלה הם דברים דינמיים,  משתנים.

בכל פרויקט האמן מחפש את עצמו- מה הוא רוצה לעשות, ממי או ממה הוא רוצה לשאוב השראה, והדברים האלה הם לא חלק מה- AI כרגע לפחות . אני מניחה שיום אחד זה יתקדם, אבל הקלות הבלתי נסבלת משמימה אותי.

אני שואלת את עצמי על העניין של הגיל- איך הגיל , או כמה הגיל מרחיק אותי אולי ממשהו? האם אני מפספסת משהו? מצד אחד אני חושבת שסיפור טוב הוא סיפור טוב, ולא משנה באיזו תקופה ובאיזה גיל. מצד שני אני שואלת את עצמי האם יתנו לי להמשיך? האם יהיה לי מקום? מה החברה חושבת או תחשוב עלי? ואולי זה בכלל לא תלוי בגיל, כי הרי אנשים כמו מוריס סנדק או טומי אנגרר יצרו עד ימיהם האחרונים.  סוגייה אחרת שמעסיקה אותי היא גורלם של הספרים. אמנם אנשים עדיין צורכים סיפורים, אבל הם פחות צורכים ספרים. אנחנו חיים בעידן של מולטיטסקינג. רוצים להיות גם בלפטופ, גם בטלפון, גם בטלוויזיה- הכל בו זמנית. התרגלנו לעשות המון דברים במקביל.  אבל קריאה היא דבר שאי אפשר לעשות במקביל למשהו אחר- כשאני קוראת ספר אני לא יכולה לעשות שום דבר שהוא אינו קריאת ספר ומטריד אותי, שפעולה כזו- לא מספיקה כבר. זה נושא שמטריד אותי כי זהו הדבר שהכי קרוב לליבי- ספרים. גם במובן הפיזי שלהם, וגם במובן הרגשי והקוגניטיבי. מטריד אותי מעמדו של הספר בכלל, וספר הילדים והנוער בפרט- לאן זה הולך? זה התחום שלי, זה הדבר שהכי חשוב לי בחיים.