מצייר ומתעד את הרגע החולף - ראיון עם המעצב דב פז

דב פז, מעצב גרפי ותיק, בוגר בצלאל, בוגר הפנימיה הצבאית בעכו, יליד חיפה. 

קבעתי להיפגש עם דב בסטודיו שלו הממוקם בדירתו בחיפה, הסטודיו הוא בעצם חדר עבודה עם חלון המשקיף לשדרות הנשיא, קרוב לאזור המלונות שבהמשך הרחוב. זהו רחוב בעל אופי מאוד חיפאי, בדומה לאופיו של דב – חיפאי בלב ובנשמה. 

דב פז נולד בשנת 1947 בחיפה, להורים ניצולי שואה. הוא גדל בשכונת בת גלים בפאתי העיר חיפה. לאורך מספר שנים, תיעד דב את שכונת בת גלים ואף הוציא ספר ציורים וכתבים בשם: "בת גלים, מסע בצבע"

"הילדות שלי הייתה שמחה ומאושרת", אומר דב. לא היה חסר לנו דבר ובת גלים סיפקה לנו את כל שהיינו צריכים. כבר בשלב זה בראיון דב אומר לי שבחייו הוא השלים מעגלים רבים. על אף שמדובר רק בתחילת הריאיון, היה לו חשוב לו לציין זאת בפניי. בהמשך השיחה, הבנתי מדוע. 

עוד תחושה שעלתה אצלי במהלך הריאיון היא חיוביות, הכרת תודה והכרת הטוב באשר הוא, לכן באופן אישי מאוד התחברתי לדב וליצירתו. למרות הניסיון הרב, ההערכה, הפרסים שגרף, הוא נשאר צנוע ועניו. 

דב גדל ממש על שפת הים. עוד מימי ילדותו ועד היום, הים מהווה עבורו מקור השראה ליצירה וגם מקום שטוען אותו באנרגיה טובה באופן כללי. הים הוא חברו הנאמן. 

כילדים, מספר דב, "היינו מוצאים קרשים עגולים בסמוך לחוף, אוספים אותם ומשתמשים בהם כגלשנים". 

דב למד בבית הספר העממי "בת גלים" שהיה ממוקם בשכונה. מדי יום בסיום הלימודים הוא וחבריו היו רצים מיד לים ונכנסים למים. 

בגיל 14 דב עזב את השכונה והלך ללמוד בבית הספר "קציני ים עכו", זוהי פנימייה שבה למד 4 שנים. במהלך שהותו בפנימייה מספר דב כי האישיות שלו התעצבה ותרמה רבות ליצירת האופי שלו. הוא אדם מסודר מאוד (כך גם ניכר בחדר העבודה שלו), הוא מספר ששם למד לתת כבוד והערכה למורים ולמדריכים שלו. הוא קיבל שם ערכים ומשמעת לצד לימודים טכניים, שירטוט, מכניקה ועוד. אלו מקצועות שדב מאוד התחבר אליהם, הם טכניים, פרקטיים, ניתן להצטיין בהם על ידי אימון וזה מאוד התאים לו. לכן הוא זוכר את התקופה בפנימייה כמכוננת בחייו. 

לאחר לימודיו בפנימייה, התגייס דב לחיל הים ושירת על המשחטות הגדולות (אותן השאירו הבריטים), אלו משחטות שהשתתפו בקרובת במלחמת העולם השנייה. בחיל הים הוא התקדם בתפקידיו ולמד המון על האניות. לאחר שירותו הצבאי הצטרף לצי הסוחר הישראלי ושם הגיע לדרגת "קצין שני מכונה". 

"הייתי בכל היבשות חוץ מיבשת אוסטרליה", מספר דב. במהלך שנותיו בצי הסוחר ביקר בארצות רבות והיה באינספור נמלים. שנים אלו חשפו אותו לתרבויות שונות, סגנונות ומראות שלא רבים זכו לראות בטח שלא בזמנו. את החוויות האלו אסף בתחילת שנות העשרים שלו וגם הן עיצבו את אישיותו. 

שאלתי את דב, מתי הבנת שאתה רוצה להיות מעצב גרפי. 

בתור התחלה הוא מודה שלא הכיר את המקצוע הזה עד שלב די מתקדם של חייו. דב מספר שצייר כל חייו, עוד מהיותו ילד בבית הספר בבת גלים. "אני הייתי הצייר של בית הספר", מספר דב. היה בזמנו מורה אחד שמאוד אהב את דב ומאוד עודד אותו להמשיך לצייר וליצור. המורה הזה אמר לו שיום אחד הוא יהיה צייר, עובדה שמאוד הדאיגה את ההורים שלו כשסיפר להם על כך בגאווה שכן, "ציור זה לא מקצוע" ובזמנו, היה חשוב מאוד קודם כל ללמוד מקצוע. בחייו הבוגרים נחשף דב לעיצוב הגרפי, במקרה, בעת ביקור בניו יורק באחת ההפלגות שלו, טייל עם חבריו הימאים בסאב וואיי ובזמן שהמתינו לרכבת התחתית, ראה דב מעברה השני של המסילה, פוסטר ענק שהגיע מהתקרה עד לרצפת המסילה בצורתה המקומרת של המנהרה. דב מתאר את תוכן הכרזה כך – זוהי תמונה של קבוצת רופאים עם כלי ניתוח בידיהם, חלוקים לגופם ומסכות ניתוח על פניהם כשהם רוכנים מעל מיטת ניתוחים ריקה ומעל יש כיתוב: "איפה אתה רוצה לבלות את חג המולד שלך." דב מספר שלא ראה דבר כזה, הוא עמד המום אל מול הכרזה וניסה להבין מה הוא רואה בעצם... הוא היה ללא מצלמה  (במקרה, הרי תמיד הוא הסתובב עם מצלמה) חבריו כבר קראו לו כי צריך היה להמשיך והוא נישאר בוהה בכרזה. הוא שאל את הסובבים אותו מה זה ואמרו לו : "פירסום" "DESIGN" הוא חשב לעצמו באותו הרגע, "אני רוצה לעשות דברים כאלה".   זה היה הרגע שהבין שהוא רוצה לעסוק בעיצוב גרפי. בשנים אלו, המקצוע הזה לא היה נפוץ מאוד, לכן לא רבים הבינו בדיוק מה תפקידו של המעצב הגרפי. 

עוד רגע חשוב בהבנתו של דב לגבי מקצוע המעצב, אירע בהפלגה אחרת. בסוף שנות השישים, האנייה הפליגה מארצות הברית לישראל, באותו היום, הים היה סוער במיוחד. אל ההפלגה הצטרף בחור צעיר שדב לא הכיר. בזמנו הייתה תופעה די נפוצה של צעירים שהצטרפו להפלגות ובמקום לשלם, הם עבדו (קשה מאוד) על סיפון האנייה. בפינת חדר האוכל, ישב בחור שסבל מאוד מבחילה בשל הים הסוער. דב ניגש לדרוש בשלומו והם החלו לשוחח. מסתבר שהבחור הזה היה סטודנט לאנימציה (מילה שדב לא שמע לפני כן). הסטודנט הציג לדב כמה מעבודותיו ששמר במעין "תיבת אוצר", לפי תיאורו של דב שהתפעל ואף התרגש  מהן מאוד.  

באחת מההפלגות הגיע לאיטליה ושם, בחנות קטנה, קנה לעצמו ציפורן שאיתה יצר וצייר במשך שנים רבות והיא כמובן עוד נמצאת אצלו והוא הראה לי אותה במקום השמור לה בחדר העבודה שלו. הביקור בסטודיו, בחלל היצירה הפרטית שלו שבו הוא חושב, יוצר ושומר את כל החומרים שלו, היצירות והזיכרונות, הכול כמובן בסדר מופתי ומוכן לתצוגה, הכול גם משתלב אחד בשני, היצירה, עם חיי המשפחה, התעודות לצד איורים וציורים שיצר. 

לקראת סוף שירותו בצי הסוחר, נרשם דב ללימודי עיצוב גרפי ב"בצלאל" וכן גם בבית הספר פרת' בניו יורק. הוא חשב לעצמו, לא למדתי אמנות, אין לי ידע בנוגע לתולדות האמנות, לכן אולי לא יתקבל לבצלאל, אז כתכנית ב', נירשם גם ללימודים בניו יורק. 

בגיל 24 הוא סיים את תפקידו במקצועות הים והחל את לימודיו בבצלאל. דב מספר על מבחני הקבלה כחוויה משמחת אבל עם הרבה חששות לצידה. הוא חשש שישאלו אותו על תולדות האמנות בהן אינו בקיא אך לבסוף, הוא נישאל שאלות שעסקו דווקא בו כאדם וכימאי לשעבר. יוסי שטרן שהיה בזמנו "הצייר של ירושלים" הוא ישב בפאנל המרצים לצד שני מרצים נוספים ואלו שאלו את דב שאלות על חוויותיו הרבות במהלך שירותו בצבא ובצי הסוחר. בסוף הראיון הם הודיעו לו שהתקבל, על כך שמח מאוד כמובן. 

המעבר שלו מחיים של עבודה פיזית קשה, מאוד גברית, בשעות קשות ובאופן תובעני ביותר לחיים סטודנטיאליים, בסביבת צעירים וצעירות לרוב בוגרי בתי ספר לאמנות, היה קשה. השעון הפנימי שלו העיר אותו כל יום בשלוש וחצי בלילה כי אז הייתה המשמרת שלו באנייה אמורה להתחיל אז הוא פשוט התעורר ולא הצליח לחזור לישון. זה מאוד השפיע עליו בחודשי הלימודים הראשונים בבצלאל. 

בשנה הראשונה בלימודים נתבקש דב להתחבר לרגש וליצור "קו רגיש" מושג שדב התקשה להבין. בשל העבודה הקשה שהכיר מחייו כימאי, הקו שלו "ניראה כמו חוטי ברזל", כך טענה פרידל, המרצה האגדית של דב מהשנה הראשונה בלימודים. היא לימדה אותו לצייר יותר ברכות ולהשתחרר מעט מהקו הנוקשה שהיה לו בהתחלה. 

כסטודנט בבצלאל, דב שם דגש על פיתוח החשיבה הגרפית שלו, איך לתרגם על ידי דימוי וכיתוב את הרעיון שרצה להעביר. מבחינתו כל יצירה מתחילה ברעיון, במסר שרצה להעביר לצופה ולכן יצירה שמתחילה להתגבש ללא רעיון מוביל היא מוגדרת כסקיצה על ידי דב. מבחינתו הרעיון הוא האלמנט המוביל. 

במהלך השנה הראשונה בלימודים הוא נשאל רבות מה הוא לומד, במה הוא עוסק (על ידי משפחתו ומכריו) בהתחלה היה לו קשה להסביר אך ככל שהשנה התקדמה והוא החל לגבש תיק עבודות שיכל להראות, השאלות הללו הלכו ופחתו משום שהיה הסבר ויזואלי למקצוע שלו, מעצב גרפי. במהלך הלימודים הוא קיבל, כמו כל הסטודנטים ביקורות על עבודותיו מצד המרצים אבל באותה מידה היה לו חשוב לציין בפני שגם ביקר את עצמו ושאל רבות האם הוא פועל נכון והאם אכן המקצוע הזה מתאים לו והאם ימשיך בלימודים. 

בסופן של ארבע שנים, הוא סיים את לימודיו. דב חזר לחיפה ומיד החל לעבוד במשרד "בינג-ליניאל", שהיה אחד המשרדים הגדולים בארץ. דב החל את דרכו בחברה כמעצב צעיר והתקדם במשך הזמן עד שבעצם ניהל את המשרד בחיפה. בין לקוחות המשרד היו החברות "שמן", "המגפר", "בלו בנד", "צים", "צמיגי אליאנס" ועוד. 

לאחר שעבד במשרד כשמונה שנים, עזב ופתח משרד עצמאי. במקביל הוא לימד במכללת "ויצו" בחיפה. "הלימוד הוא בשביל הנפש", טוען דב. הוא החל להיות מרצה בשנת 1976 ולימד במכללה עד שנת 2017. בשלב מסוים הפך דב למנהל לימודי החוץ במכללה, הוא החליף את ארי רון שהיה קודמו בתפקיד.  

בשלב מסוים בקריירה שלו הוא החליט שעליו להחזיר טובה למוסד שעיצב אותו כאדם, בית הספר "קציני ים, עכו". הוא פנה למנהל בית הספר והציע לו את שירותיו כמעצב גרפי / פרסומאי ללא עלות. וכך לאורך שנים, הוא עיצב המון עבור בית הספר, מפינת הנצחה ועד פרסומים בעיתונים ועוד. בשלב זה דב עצר ואמר לי שמבחינתו זה היה מעין סגירת מעגל, כילד למד בבית הספר הזה וכעת כמעצב הוא זוכה לעצב עבור בית הספר, זוהי דוגמא למעגלים שהשלים דב בחייו ואיתם הוא פתח את הריאיון שלנו. 

שאלתי את דב, מה הוא אופן העבודה שלך כמעצב אל מול הלקוח. "אני אוהב את החשיבה הגרפית" אמר דב. לפני שהוא ניגש ללקוח חדש, הוא חוקר ולומד הכול אודותיו. "איך הוא (הלקוח) רואה את מה שהוא עושה?" מה הוא המוצר? מה החברה עושה בעצם? מי קהל היעד שלהם? מה הלקוח רוצה שידעו אודות המוצר? הוא נפגש עם טכנולוג מזון, עם אנשי השטח ואנשי הייצור בחברה. כמעצב הוא עבד הרבה עם אנשי השיווק של החברות. לעיתים אמרו לו שאין צורך שהוא יהיה בישיבה זאת או אחרת, הוא התעקש לבוא כדי ללמוד כמה שיותר על החברה והמוצר. 

דב מספר שעם הזמן, הוא רכש ידע וביטחון ופיתח שיטה שעבדה לו כמעצב. הוא בעצם הוביל את הפאנל של החברה שמולה הציג אל המקום שאליו רצה להגיע. הוא מספר לי על אירוע ספציפי שקרה במהלך עבודתו במשרד. חברת שמן יצאה עם מוצר חדש – אבקת כביסה קלה למכונות כביסה, מסוג חדש שהיא השיקה. לאחר כמה ימים מסתבר שהאבקה מורכבת מחומרים שיצרו סתימה במערוכות הביוב של הבתים. בוצע “ריקול” גורף והחברה ספגה הפסד גדול, כל המוצרים הללו חזרו ונוצר במשרד משבר גדול כי שמן הייתה הלקוח הגדול והחשוב ביותר במשרד. מנהל המשרד אמר לצוות שלו שהם חייבים תוך כשלושה ימים לעצב אריזה חדשה למוצר המשופר כדי לכסות על הנזק שנגרם. דב מיד החל לחשוב על פיתרון. הוא הלך לחנות הקרובה למשרד, קנה את כל המוצרים הדומים הקיימים של החברות המתחרות ב"שמן", לפליאתו של המוכר שחשב למה הבחור הזה צריך כל כך הרבה אריזות של אבקת כביסה. בביתו הוא פרס את כולן וראה שהן די דומות אחת לשנייה. הוא החליט שהוא חושב הפוך מכולם ובעזרת טפטפת דיו, הוא טיפטף דיו שחור על גבי נייר, עיצב מעט את הכתם והטמיע אותו בעיצוב האריזה. התוצאה הייתה אריזה חדשה שיש עליה את הלוגו ושם המוצר ומעל ישנו כתם שחור. כך יצר דב הבדל גמור בין האריזה שלו לאריזות שהתחרו על אותו המכרז שפרסמה חברת "שמן". מנכל החברה אהב את הרעיון והבין למה דב התכוון בעיצוב שלו – שישנו כתם שצריך לנקות. כך המשרד שבו עבד, זכה במכרז והסדר שב על כנו. 

 שאלתי את דב על פרויקט גדול ומרכזי שעבד עליו כיוצר, הוא מיד ענה ש"בת גלים היא פרויקט חייו". בשנת 2009 השלים דב את ספרו: "בת גלים מסע בצבע" בו הוא משלב ציורים של מבנים מהשכונה, סיפורים שאסף במשך חייו, כתבים ורשמים מהווי השכונה שכל כך אהב. במשך שנים, הוא טייל בשכונה עם מצלמה, צילם מבנים וצייר אותם בסטודיו שלו עד שאיגד את הכול למעין ספר זיכרונות שלו על השכונה בת גלים. סגירת מעגל נוספת עבור דב, להוציא ספר זיכרונות על השכונה שבה נולד וגדל. 

במהלך הריאיון, למדתי רבות על דב, על תפיסת עולמו, על הערכים שסיגל לעצמו כאדם וכיוצר. נחשפתי לסיפורים ולאירועים שקרו לו במהלך חייו המקצועיים והאישיים. הרגשתי שיש עוד הרבה ידע וחוויות שדב רצה לחלוק עמי ואין לי ספק שעוד ניפגש ונמשיך לשוחח.