ראיון עם מעצב האותיות שביט יעקב

כל החיים שלי הסלילו אותי להיות מדען, גם אני וגם ההורים שלי. למדתי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות ודי מהר הבנתי שאני שונא את זה שנאה תהומית ממש. אז ברחתי לעבודה שלי באגודת הסטודנטים, שהייתה גם מאד ענייה, והיינו צריכים מישהו שיעצב מודעות וחומר שיווקי - אז לימדתי את עצמי ואיכשהו נמשכתי דווקא לאותיות. אני כבר לא זוכר איזה פונט היה לאגודה, נראה לי בלנדר של מיכל סהר, וזה הדהים אותי שיש דבר כזה, שדרך אותיות אפשר להיות מגניב, מעניין ותקשורתי. בשלב מסוים פרשתי מהלימודים, חזרתי להורים בעפולה והתחלתי ללמוד בגורן בעמק יזרעאל. 

בפאנל של פרויקט הגמר שלי בגורן ישב אמנון אילוז, שהקים את סטודיו רה-לוונט, והוא צד אותי. תוך חודשים עברתי לתל־אביב והתחלתי לעבוד. עבדתי שנה ברה-לבנט שעוסק במיתוג בתחומי התרבות ועוד שנה בפירמה, שזו חברה למיתוג של גופים מסחריים וגדולים יותר.

אז בניגוד להרבה מעצבים גרפיים שמתחילים את התואר כי הם היו הציירים הכי טובים בכיתה, אני לא הייתי צייר. התחלתי עם התשוקה הזו לטיפוגרפיה, אפילו שלא באמת ידעתי למה. היום אני כבר יודע להגיד שאני אוהב לחשוב בדו-מימד, שככה המוח שלי מחווט. כשאתה מתעסק עם אותיות זה אתה נגד צורה, אין צבעים ואין אפקטים, זה אתה מול כתם. דווקא הפרקטיקה הזו של לפצח את הצורה, את האמצעים הכי בסיסיים שיש, שם אני אוהב לחפור.

כן, חד משמעית. אני חושב שבאופן כללי לעבוד מתוך מגבלה זה דבר מאד יצירתי. ברגע שאין לך הרבה כלים, שהכלים שלך מאד בסיסיים זה גם נותן הרבה שקט נפשי.

היום אני עובד בעיקר על המחשב, אבל היו שנים שהייתי עושה הרבה קליגרפיה ידנית. מיום ליום אני מבין כמה קליגרפיה וטיפוגרפיה הם תחומים קשורים. רוב הפונטים שאנחנו מכירים יש להם איזשהו בסיס קליגרפי. בהרצאה של עודד עזר במהלך התואר הראשון שלי, הוא סיפר שמהרגע שהפסיקו ללמד קליגרפיה בבתי ספר לעיצוב, אפשר לראות ירידה בכמות הפונטים הטובים שיצאו באותן שנים. כלומר, הידע הזה של הקראפט, של איך אות מתנהגת, מאד תורם גם לראייה של אות כחלק ממערך של פונט ואיך שהוא מתנהג.

נכון, זה סופר חשוב. אז עכשיו אני כבר יודע לעשות בראש שלי את המודולציה הזאת - איך הקו מתנהג ברגע שאתה מניח את הציפורן הקליגרפית על הדף. קליגרפיה מלמדת איך קווים דקים ועבים מתנהגים בפונט. אופן ההנחה של הכלי הקליגרפי על הדף בעצם מתווה מתי הקו עבה ומתי הוא דק.

בשנים האחרונות אפשר לראות צמיחה מחודשת של התחום. חן מכבי למשל, ממש החזיר את זה לאופנה, אמנם לא במסגרת של פונטים אלא לטרינג, כלומר מופעים חד־פעמיים כמו לוגאים.

טיפוגרפיה היא תחום שמתפתח נורא לאט, כי ההשראה לטיפוגרפיה היא בדרך כלל טיפוגרפיה. בניגוד להרבה תחומים אחרים בעיצוב, שאתה יכול לשאוב השראה מסביבות אחרות, טיפוגרפיה נובעת מהשדה הטיפוגרפי. קודם כל, בגלל החשיבות של הקריאות. אי אפשר להתפשר על השימושיות. ההיבט השני, שכן יש לו ממשק לתחומים אחרים בעיצוב הוא התחום התרבותי-רגשי. הדוגמה הכי בנאלית היא פונט "חיים" - פונט מודרניסטי שניסה להשתמש בצורות גיאומטריות, אבל המיילאג' שהוא צבר בעולם הפך אותו לפונט עם זיקה למוות, כי הוא משמש למודעות אבל. שני ההיבטים האלה תמיד מכריחים אותנו להסתכל על אותיות אחרות שעיצבו לפנינו ועל בסיסן לפתח אותיות חדשות. מצד אחד אתה לא רוצה להיות מקובע מידי ולהישאר צמוד מדי לאותיות שקדמו לך, ומצד שני אתה לא רוצה לקפוץ רחוק מדי, כי אז תאבד גם את הקריאות וגם את הזיקה הרגשית לאותיות ואת מה שהן משדרות. 

בכל אופן, חזרה לפרויקט הגמר בבצלאל. בטיפוגרפיה עברית יש לנו כל מיני ציוני דרך, כמו פרנק ריהל, הרנסנס של שנות ה־50 וחמשת הפונטים הקאנוניים. למצוא פונט משנות ה־40 היה מרענן פתאום. זה מתחבר לתשוקה שלי לאותיות חד פעמיות, לא מהקאנון. כולנו מכירים את פרנק ריהל, דוד, הדסה. עשו כבר מאות מחקרים על רפאל פרנק, שפיתח את פרנק ריהל. אבל נגיד על י שסיתת את המצבה הזו, כנראה שאף אחד לא חקר. אבל מי שסיתת את המצבות, או שהוא התבסס על פונט קיים ועשה שינויים שיתאימו להטלת אור וצל או שהוא קצת פישט את האות כדי שיהיה לו יותר נוח לסתת, או שהוא סתם עשה טעות. אני דווקא מוצא בזה קסם ולוקח מזה השראה. עם כמה שזה מוזר להגיד, בית קברות הוא כר פורה מאד לטיפוגרפיה. במקום שאנשים מתים הטיפוגרפיה נשארת. באחת השיחות שלי עם עדי שטרן סביב הפרויקט, הוא אמר שזה המחקר הכי קל שאני אעשה, כי אפשר לתארך הכל. 

כשגרתי בתל־אביב הייתי הולך בעיר ומחפש אותיות ישנות, מצלם אותן ומתבונן בהן. דרך עיון בספרים, אתה יכול להסתכל על פונטים משנות ה־50, למשל, אבל גם למערכות כתב בארכיאולוגיה. בפרויקט של מיתוג זומו בעכו, השתמשתי בחתימה מתבליט קיר שיצר גרשון קניפסל, שנמצא ליד התחנה המרכזית. בדרך כלל אני יוצר את הבריפים לעצמי, אבל במקרה הזה אמרו לי שזה הלוקיישן של הפרויקט, זה שדה הפעולה, וזו המשימה שלך. ואז הפעולה היא מאד בסיסית, יש לך מצבור של אותיות, למעשה זה לטרינג כי לא היה לי את האותיות. אבל מתוך האותיות הקיימות יצרתי את כל היתר. למשל, החלק הימני של האות כ"ף יתנהג כמו החלק הימני של האות פ"ה. 

אני בדרך כלל מקבל בריף כללי, ואני לוקח את זה למקומות שאני נהנה מהם. אני חושב שזו החוזקה שלי כמעצב. עשיתי פונטים בשנים האחרונות לגופים עסקיים כחלק מתהליכי מיתוג, אבל זו הייתה יוזמה שלי לחלוטין. למשל המיתוג של חריש, מוזיאון העיר בתל־אביב, מעלה אדומים ו-100 שנה לעיתון הארץ. בכל הפרויקטים האלה, מבחינת הלקוח יכולתי לסגור את זה בלבחור פונט קיים, אבל אני גם ככה נהנה מהעשייה, והתרומה של פונט ייחודי למותג היא אדירה. 

אתה מתחיל בלחפש דברים בשטח. במקרה של הארץ זה היה ממש שם, לקחתי את האותיות של פרנצ'סקה ברוך ופישטתי אותן לפונט סנס-סריפי עכשווי. במקרה של עיריית חריש לא היה לי את ההיסטוריה הזו לחצוב בה, כי העיר חדשה. אבל, כן נכתבה לעיר אסטרטגיה, שבה היא מתוארת כעיר שמכילה מגוון רחב של אוכלוסיות.

הרעיון שלי היה להתבסס על שלוש צורות גיאומטריות: עיגול, ריבוע ומשולש, כשכל אות נכנסת לאחת מהן. הן אמנם שונות - עיגול הוא רך וריבוע הוא חד - אבל יש להם מכנה משותף כצורות גיאומטריות. בגלל שאנחנו מורגלים בפונטים מודרניסטיים שעובדים על צוות גיאומטריות, אני יכול להגיד שזה היה מאוד אורגני. אני התחלתי לעבוד ולא ידעתי איך זה הולך להיראות. ואז, כשאתה מקליד את האותיות, שחלקן עגולות לחלוטין וחלקן מרובעות לחלוטין אתה מגלה שיש לך הרבה עוגנים שנשארים קבועים ביניהם, כמו העוביים של האותיות. את ההבדלים בין האוכלוסיות בעיר, המאחד והמבדיל ביניהם, תרגמתי לאותיות.

במקרה של מוזיאון בית העיר היה לי יותר חומר לעבוד איתו. הסתכלנו בארכיונים של עיריית תל־אביב, ואחת הסקיצות המוקדמות לסמל של העירייה היה בפונט שלא הכרתי. ואמרתי, באנה, יש עם מה לעבוד. בשלב הראשון פשוט סרקתי אותו ועברתי על האותיות. העוביים בפונט החדש זהים לאלו שהיו בגופן המקורי – זה נקרא הקונטרסט, היחס בין העבה לבין הדק בגופן. היה מאד קל להשלים את האותיות החסרות כי הוא היה נורא ריבועי, ויש זווית כזו ברבות מן האותיות שמזכירה את פונט אהרוני, שנוצר בערך באותן שנים.

אז היה לי את העבר, את הנוסטלגיה, ואז רציתי קצת לשבש את הפונט. הפכתי את האותיות לפחות נחמדות ורטרואיות. בסוף היו לי שני משקלים לגופן הזה, יש את האותיות as is מהסקיצה המוקדמת לסמל של עיריית תל־אביב, ויש עוד גרסה אלטרנטיבית לחלק מהאותיות, שהן קצת מוזרות, קצת שיבשתי אותן. היום זה קורה הרבה בעולם הטיפוגרפי, שיש לך אותיות אלטרנטיביות, בייחוד באנגלית. מעצבים היום יוצרים יותר ממערכת אחת סגורה, ובעצם נותנים ללקוח את היכולת לבחור. אפשר שרק אות אחת תהיה "משובשת", מהגרסה היותר פראית, אפשר שכל המילה ואפשר שבכלל לא. למשל הה"א בגרסה ה"משובשת" משמשת גם בלוגו, ה"א שמזכירה פתאום את הה"א של הבימה. עשיתי את זה במקרה ויצא רפרור שקשור לזהות של המוזיאון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      

לכל אחת מהשפות יש יתרונות. עברית פשוטה יותר לעיצוב מבחינת מסה של אותיות, יש לך 22 פלוס חמש סופיות. הן גם יחסית דומות אחת לשנייה - אם יש לך למשל כ"ף אז יש לך גם פ"ה. זה נכון גם לגבי אותיות לטינית, אבל באופן פחות. מצד שני זה גם קצת בעוכריה, כי אז אותיות יכולות להיות דומות אחת לשנייה, וצריך כמובן להיות מסוגלים להבדיל ביניהם.

הלטינית הרבה יותר מתועדת והרבה יותר מגובשת. היא התעצבה והשתייפה במהלך השנים. יש הרבה יותר מקורות מידע לדלות מהם.

צבי נרקיס, למשל. הוא גדול הטיפוגרפים העבריים בעידן המודרני. הוא מאוד פורה, יש לו המון פונטים שהפכו לקאנוניים. איתמר דוד מצד שני, מבחינת מערכות אותיות ששרדו את הזמן היא אחת, פונט דוד, שהיא מערכת מדהימה. וגם הנרי פרידלנדר, שעיצב את גופן הדסה, וכמה פונטים אחרים שפחות הצליחו.

אבל עברית היא שפה חדשה. זה תחום שהוא נישתי אופן כללי, אז במיוחד בעולם שאין בו הרבה דוברי עברית, אתה חייב להכיר את כולם. עם זאת אני חושב שההיצע של הפונטים העבריים הוא דל מאוד, אפילו בייחס לגודל הקהל. שים לב כמה קמפיינים פרסומיים משתמשים באותם פונטים. 

היום, בכל הארץ, אפשר לספור על יד אחת אנשים שמייצרים גופנים מהבוקר עד הערב. יש לשדה תדמית נורא מפחידה וסיזיפית. זה נכון, אבל לא כמו שחושבים. תוכנות טובות יכולות לעזור למשל בעיצוב המשקלים השונים של הפונט, היום יש כאלו עם עשרה משקלים אפילו, המעצב לא עיצב את כולם: הוא מעצב את הקל ביותר והכבד ביותר, ואולי אחד באמצע, ועל בסיס חישוב מתמטי התכנה משלימה את שאר המשקלים.

אתה מכיר את הקבוצה של זיהוי פונטים בפייסבוק? כשהייתי סטודנט שמתי לב שיש לי כישרון לזהות פונטים ופתחתי קבוצה שנקראת "זיהוי פונטים עבריים" לחברים שלי לכיתה. היו 19 חברים בקבוצה, וביום בהיר אחד הקבוצה התפוצצה ועכשיו יש שם 13 אלף חברים, וישם אנשים שהם כל כך יותר טובים בזה ממני. 

יש לי סיפור משעשע על פונט "שלוק". הייתי בסטאז' ב-אאא וסידרנו את המחסן, הראיתי למישהו שעבד איתי את הפונט ואמרתי לו שיזרוק את השם הראשון שעולה לו לראש, הוא ענה "שלוק" ועם זה רצנו. זה אפילו עזר לפונט – הוא נהייה פתאום קיצי מאוד ושימש כאלה צרכים. גם הבחירה בשם "עטרה" לפונט של בתי הקברות היה אסוציאטיבי, הוא פשוט נשמע לי מכבד. זה נהיה יותר קשה כשיש לך פונט שהוא לא מבית קברות, אלא פשוט פונט סנס-סריפי לאינטרנט.

אני לא אוהב כשהשם מסביר את הפונט, אבל מבינת שיווק זה עוזר ללקוח להבין מהם הערכים הרגשיים שהפונט משדר. דבר נוסף מבחינת שיווק הוא להשוויץ בנכסים הכי טובים של המערכת, כלומר למצוא שם של פונט שמכיל את האותיות הכי יפות שלה. ויש למשל את דיויד ג'ונתן רוס שקרא לפונטים שלו על שם פסטות/גבינות.