חוטי מחשבה - ראיון עם מעצבת הטקסטיל גלי כנעני

גלי כנעני היא אמנית, מעצבת טקסטיל,מרצה בכירה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר וחוקרת רב-תחומית. למדה צורפות ,וסימה את לימודיה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ובמשיכה ללימודי המשך  ביפן במכללה לאומנות ועיצוב Kanazawa.יצירתה עוסקת בגבולות שבין אמנות לתעשייה, תוך חקר נושאים של פירוק והרכבה מחדש. עבודותיה הוצגו בתערוכות בישראל ובחו"ל .בין הפרסים שזכתה בהם ניתן למנות את פרס אנדי לאמנות עכשווית (2013),פרסי קרן שרת 1995,1998) ופרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב (2022)

לפעמים אנשים שחיים ממש לידך נשארים בגדר שם מוכר, עד שהחיים מזמנים מפגש בלתי צפוי. כך היה עם גלי כנעני, שכנתי ביישוב הסוללים. כבר שנים שאני מכירה את שמה דרך העבודות המרגשות שלה, התערוכות שכבשו את עולם הטקסטיל והיצירות שמספרות סיפורים בשפה של חוטים ובדים. הקשר שלי אליה קיבל נופך אישי יותר כשביתי למדה אצלה בשנקר וסיפרה לי על המורה שהצליחה להעניק השראה ולפתוח לה עולמות חדשים. בראיון בביתה ובביקור בסטודיו שלה, גיליתי אישה שמצליחה להפוך חומרי גלם פשוטים לזיכרונות חיים וליצירות מלאות עומק ורגש.

גדלתי בטבעון בבית עם אווירה אומנותית, אמא שלי למדה אריגה והיתה לה מכונה ביתית וזה היה מקור פרנסתה . הבית שלנו היה מלא בספרים על טקסטיל ואומנות וכל שנה אימי לקחה אותי לתערוכות סוף שנה של שנקר אלו היו רגעים מכוננים. בדיעבד גם גיליתי שסבי שמעולם לא הכרתי היה המאסטר של מכונות טקסטיל ברמת ישי. בטבעון כולם רקמו ,תפרו וסריגו והיתה תחושה טבעית סביב טקסטיל. למדתי תחילה צורפות אבל הרגשתי שזה לא מספיק מדויק עבורי-המעבר לשנקר ולתחום לימודי טקסטיל הרגיש כמו חזרה הביתה.

הקשר המשפחתי בהחלט חי ונוכח ביצירה שלי. אחיותיי הן תאומות ושתיהן יוצרות :       רוני-צלמת ,מצלמת גם את העבודות שלי וגם של סטודנטים ,שירי היא מעצבת טקסטיל למדה אחרי בשנקר. אנחנו מדברות המון על תהליכי יצירה ,חומר,רעיונות-זה חלק בלתי נפרד מהקשר ביננו .בשנת 2020 עשינו פרויקט משותף לביאנלה במוזה ,וזה היה רגע מאוד משמעותי עבורנו כיוצרות וכאחיות. הדיאלוג ביננו מפרה ומעמיק את העבודה של כל אחת מאיתנו.

עוד לפני שידעתי במה אעסוק ,כבר חיפשתי זה קרה בטיול שאחרי הצבא  בכפרים בהודו שכבר לא קיימים עקב רעידת אדמה שהיתה באזור. גיליתי שם מלאכות מסורתיות ייחודיות, זה היה רגע מאוד משמעותי שהשפיע על דרכי העיצובית. אני מאוד מחוברת לתקופת הבאוהאוס זו אחת התקופות שהשפיעו עלי יותר מכל. האורגות שפעלו באותה התקופה היו פורצות דרך , שהעשייה שלהן מלווה אותי עד היום. אבל עוד קודם לכן -יפן ,בתערוכה שראיתי בארץ ב-1992 , שאצר איזיקה גאון ,הציגה עבודות של אמני טקסטיל יפניים, זה היה רגע מכונן ממנו נולד החלום לנסוע ללמוד ביפן. חלום שם הגשמתי .כיום אני שואבת השראה גם ממעצבים עכשוויים, בעיקר הולנדים ובריטים, אבל תמיד יש חוט שמחזיר אותי למקורות-לאומנות היפנית והבאוהאוס.

החומר המרכזי שאני עובדת איתו הוא אריג-האריגה היא הבסיס לרוב העבודות שלי, גם בהתחלה לא העזתי לקרוא לעצמי "אורגת", זה היה נשמע לי ארכאי ..בעבודות הקודמות עסקתי גם בלבד , אבל תמיד חזרתי לאריגה ממנה אני מתחילה תהליך. לפעמים זה מתחיל מהזמנה לתערוכה ולפעמים מתוך מחקר שמחבר בין החומר לטכנולוגיה.   צילום של הלבד    אני אוהבת לעבוד עם חוטים טבעיים- דקים או עבים תלוי באופי העבודה .לאחרונה סיימתי תואר שני בטכניון שבו פתחתי שיטת אריגה בתלת ממד באמצעות פיתוח של חלקים בנול  שמאפשר לייצר אריגים חלק מהעבודות אלו מוצגות במוזיאון בהרצליה. בבחירת החומרים תמיד יש סיבה -אני לא פועלת מהבטן אלא מתוך מחשבה החומר הוא לא רק אמצעי, אלא חלק מהרעיון ומהסיפור שאני רוצה לספר.

פירוק והרכבה מהם מרכיב מרכזי בתהליך העבודה שלי. יש לי עניין עמוק בלפרק משהו מוכר- טקסטיל, בגד ,צורה – ולבנות אותו מחדש באופן שמאיר אותו באור אחר. זה תהליך המאפשר לי לבחון גבולות ,להבין ממה דבר עשוי מה אפשר לשמר ומה ניתן לשנות, הרגע בו משהו מתפרק ואז מקבל חיים חדשים הוא רגע טעון, שיש בו גם חשיפה וגם ריפוי מבחינתי זו דרך לייצר טרנספורמציה- בחומר וגם בי כיוצרת. כשאני פורמת חוט אחרי חוט את רואה גוף חדש ואז אורגת מחדש זה כמו שינוי מצבי צבירה, מאוד ממכר לא הייתי מגדירה את זה כחומר חדש אלא שינוי מצב צבירה.

כן לגמרי. לעיתים קרובות החומר מפתיע אותי ומוביל את הדרך. במיוחד כשאני עובדת עם בגדים משומשים או חומרים שאני פורמת-אני לא תמיד יודעת מה אמצא בתוכם. התהליך הזה ,שבו אני מגלה מחדש את מה שכבר קיים, יוצר דיאלוג חי עם החומר. למשל עכשיו  אני עובדת עם משי, זה חומר שמעולם לא עבדתי איתו והוא דורש ממני ללמוד אותו .אני נוטה להישאר עם אותו החומר שנים עבדתי עם סוגי חוטים.

אני נותנת למסורת מקום חשוב בעבודתי ,גם אם לא תמיד באופן ישיר או גלוי לעין. מבחינתי הכרה עמוקה בעבר היא בסיס הכרחי לחדשנות ושינוי. לאורך השנים למתי לפענח דפוסים מסורתיים, להבין את המהות שלהם -ואז לקחת אותם למקום עכשווי. זה מחבר אותי לטקסטיל היפני, שלמדתי להכיר מקרוב בלימודים ביפן. אחת ההשראות הגדולות שלי היא המעצבת רייקו סודו שמובילה את המותג " נונו "(בד ביפנית) מותג קיים 30 שנה שבבסיסו עומדת גישה דומה: הבנה עמוקה של מלאכות מסורתיות כנקודת מוצא לפריצת דרך עיצובית. גם אני משתדלת לעשות כך להעמיק במסורת ולהשתמש בה כחומר גלם ליצירה חדשה חיה ורלוונטית .

טקסטיל נמצא היום בלב הסצנה של האומנות העכשווית. הוא משמש כמדיום עשיר ומורכב שנע על ציר שבין אומנות ,קראפט  עיצוב ואפילו הנדסה. וניתן לראות זאת בתערוכות רבות שמתקיימות בארץ ובעולם. יש כיום עניין עצום בטקסטיל .בעיניי ,תמיד היתה זיקה עמוקה בין טקסטיל לאומנות, עוד מימי הבינים והרנסנס ,כשלא  היתה הבחנה חדה בין קראפט, עיצוב ואומנות. הבגדים אז לא היו רק פונקציונליים – הם היו גם כלי לביטוי אומנותי. גם היום , בעידן שבו אנחנו חוזרים להעריך עבודות היד זו יכולה להיות עבודה עם תפיסה טקסטילית  ואם חוקרים אותה אז לאומנות יש היסטוריה מאוד עמוקה (ימי הביניים, הרנסנס ועוד לפני כן)בעצם לא היתה אף פעם הבדלה את האיטי, את החומר – הטקסטיל מקבל מעמד חדש.

תחום הטקסטיל עובר שינויים משמעותיים בעיקר בזכות התפתחויות טכנולוגיות חדשות וקידום תחום הקיימות. טכנולוגיות חדשות כמו סריגה והדפסה דיגיטאלית, לצד פיתוחים בביו-טקסטיל, מאפשרות חידושים מרתקים מחומרי גלם אלטרנטיביים ועד קיצור תהליכי ייצור מזהמים. מצד שני הטקסטיל עדין תחום עתיר עבודה וזיהום מה שמעורר שאלות אתיות וכלכליות כבדות. אנו רואים יותר ויותר חיפש אחר פתרונות חכמים- פטנטים, סטרטאפים, שיתופי פעולה עם תחומים כמו מדע והנדפסה. במקביל ישנה כמיהה מחודשת לקראפט, לעבודת היד, למסורת  שמקבלת מקום של כבוד בארץ ובעולם, השינוי הגדול הוא בעצם השילוב בין חדש לישן, בין טכנולוגיה לאנושיות.

המערכת היחסים עם ישעהו איש גבאי היתה עבורי מאוד עמוקה ורבת שנים. הוא היה מורה שלי כבר מהשנה ראשונה בלימודים, למעשה -גם כשסיימתי ללמוד, הוא מעולם לא הפסיק להיות מורה עבורי. עם השנים הקשר ביננו הפך לקולגיאלי הוא אצר תערוכות שלי וגם אני אצרתי עבורו. אחד הרגעים המרגשים ביותר היה כשעבדנו יחד עם האוצרת הראשית נאורה ורשבסקי .על פרויקט משמעותי סביב בית האופנה משכית", זה כלל מחקר מעמיק, תיעוד, תערוכה וספר שליווה אותה. גם התערוכה בטבעון היתה שאצרה מיכל שכנאי  נולדה מתוך הקשר הזה.היא  היתה הזדמנות לבחון מחדש את העבודות המשותפות ולזקק מתוכן תמה מרכזית. זו היתה תערוכה מרגשת שהיתה האוצרת-עבדנו ביחד כדי להבין מה מכל מכלול היצירות המשותפות מתאים לתערוכה ,מה המכנה המשותף זו היתה תערוכה מאוד אישית ומרגשת.

זה היה פרויקט ארוך ומורכב שעבדתי עליו במשך מספר שנים, בשיתוף פעולה הדוק עם צוות האדריכלים של השוויצרית של הספרייה הלאומית. הצעתי חמש הצעות שונות -זו שנבחרה עסקה במוטיב של הספרים. כשהתחלתי לפרום ספרים, הבחנתי שהדפים המפורקים נראים כמו חוטים  וזה עורר בי השראה ליצור מבנים חדשים שהפכו בסופו של דבר לבדים, לכריות ,לאריגים. זו היתה סגירת מעגל. עבודה שנולדה מתוך אריגה וחזרה אליה ,רק מזווית אחרת. מעניין שעד הריאיון לא עצרתי לחשוב על זה - אז תודה על השאלה.

(צוחקת ומביאה את ספר התערוכה) השם לקוח מתווית שעל חולצה ...פשוט היה כתוב עליה oslo xxl אין לו משמעות פוליטית והוא לא באמת קשור לעיר אוסלו. אני מודה אני לא טובה במציאת שמות ,והפעם זה היה דווקא האוצר  בתערוכה איש  גבאי שחיפש משמעות מתוך מה שהיה נוכח סביבנו. בעיניו  זה התאים לתערוכה שעסקה בפירוק והרכבה ,והשם שידר תחושה של משהו קר, רחוק ,מנוכר, כמעט זר כמו העיר אוסלו בעצמה.

אני לא עוסקת באוצרת אך לאורך השנים עבדתי עם אוצרים שונים ,וראיתי עד כמה תפקידם יכול להיות משמעותי. זהו  תהליך של דיאלוג , ולעיתים גם של שותפות יצירתית. בתערוכות האוצר קובע את הקונספט שממנו יוצאות העבודות ,ולעיתים הוא זה שמרכיב את התמונה הרחבה מתוך שלל פרקטיקות שונות לעומת זאת בתערוכות יחיד  לפעמים מדובר בשיתוף פעולה הדוק ולעיתים ביצירה עצמאית יותר של האמן.  "שרוולים" במוזיאון תל אביב ,למשל, היתה עבודת אוצרות אינטנסיבית: התבקשתי ליצור עבודות חדשות לחלוטין בזמן קצר יחסית, והאוצרת ליוותה את התהליך באופן צמוד. זו היתה חוויה מאתגרת ומשמעותית .בסופו של דבר תפקיד האוצר משתנה הנתאם לפרויקט, אבל ביסודו הוא גשר בין האמן לקהל.

קשה לבחור עבודה אחת, אבל הפרויקט שיצרתי עבור הספרייה הלאומית בירושלים היא בהחלט מהוו השיא ביצירה שלי גם בהיקף, גם בתהליך ,וגם בתוצאה .זו היתה עבודת עומק שדרשה זמן, מחשבה, ושיתוף פעולה עם אדריכלים ומתכננים. נקודת המוצא היתה רעיון צורני, שהתחיל מהתבוננות בספרים והסתיים בבדים שנוצרו מהם-ממש תהליך של טרנספורמציה. גם הפרויקט של התואר השני בטכניון היה מאוד משמעותי, כמו העבודות שהוצגו במוזיאון בהרצליה. אני גאה ברוב עבודותיי ,אבל אלו הן בהחלט אבני דרך מרכזיות במסע היצירתי שלי.

החיים בעמק מעניקים לי שקט וריכוז-זמן לעבוד בלי הסחות דעת אני בטוחה שהחיים בטבע הקצב האיטי והמרחבים הפתוחים משפיעים על האופן שבו אני אורגת וחושבת.ואמשפיעים על היצירה של אריגה היא פעולה איטית ומדיטטיבית והיא משתלבת היטב עם החיים כאן. מצד שני יש אתגרים-לפעמים חסר לי המגע הישיר עם עולם התרבות הפועם של המרכז. נכון שיש גם בצפון יש גלריות מצוינות ואומנים נפלאים אבל הדינמיקה שונה. ועדין  הריחוק הזה מאפשר לי עומק, התבוננות, והתמסרות לתהליך.

בהחלט, בתחילת הדרך היתה פעלתי בעיקר כמעצבת -עבדתי בפולגת , ופרויקט הגמר שלי היה בעל גוון אומנותי, אך עדין נבע מתוך שפה של עיצוב. עם שנים העבודות שלי עברו תהליך של התפתחות והתעמקות-התחלתי לעסוק יותר בפירוק והרכבה , חקרתי את מבנה האריג, ועם הזמן נולדו גופי עבודה עשירים ומורכבים יותר, כמו עבודת הספרים ,גם בתואר השני  שהיתה שונה באופייה ,נשארתי נאמנה לאריגה כנקודת מוצא ,בעצם כל מה שאני עושה היום  היה שם ,רק שהתעצב והשתכלל לאורך הזמן.

ההוראה בשנקר היא מקור בלתי פוסק להשראה עבורי. כל מפגש עם סטודנטים זה מאלץ אותי להתחדש ,לחשוב אחרת, לשאול  שאלות. זה לא תמיד משפיע ישירות על העבודות שלי אבל זה פותח את הראש ויוצר דיאלוג מתמשך עם הדור הבא של היוצרים. לראות מה הם עושים, איך הם נגשים לחומר ןלרעיון- זו מתנה שמעשירה את התהליכים האישיים שלי.

אני רואה בהוראה שליחות. התחלתי ללמד בשנקר כמה שנים לאחר שסיימתי את לימודי התואר,. זו מחלקה יחידה מסוגה בארץ אבל יש לו חשיבות עצומה. התפקיד שלי כמורה הוא לא רק ללמד טכניקה או ידע, אלא גם לעודד מחשבה ביקורתיות, סקרנות ויצירתיות. אני מנסה להעניק לסטודנטים כלים שיאפשרו להם לפתח את הקול הייחודי שלהם כיוצרים עבורי זו זכות לקחת חלק בעיצוב הדור הבא, ללוות תהליכי חיפש, התפתחות, ולראות את הרגעים שבהם משהו נדלק אצלם. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש.

אני לא מנסה להעביר מסרים ישירים ,אלא לייצר חיבור רגשי. טקסטיל בעייני הוא חומר אנושי הוא רך, מלטף, עוטף ,נוגע בזיכרון ובחוויה. אנו מלווים בטקסטיל מרגע הלידה ועד סוף חיינו והוא חלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו בעבודותיי אני שואפת להאט את הקצב, לאפשר לצופה להתבונן מחדש, לשים לב לפרטים, להבין שלבגד יש היסטוריה, שלחומר יש עבר. אם הצופה עוצר לרגע, מתבונן, ונזכר- מבחינתי העבודה הצליחה.

חלום היחיד שהיה לי היה לנסוע ליפן וללמוד שם ואת החלום הזה הגשמתי. מאז הדברים קורים באופן טבעי, פרויקטים, שיתופי פעולה, ותערוכות שנולדים מהזדמנויות שמגיעות אלי. אני לא תמיד יודעת לאן תקח אותי הדרך ,אבל אני משתדלת להיות פתוחה למה שמגיע, לתת לזה להוביל אותי הלאה. לפעמים פרויקטים הכי גדולים והכי משמעותיים, כמו העבודה על קיר הטקסטיל בספרייה הלאומית נולדים בדיוק ככה- בלי תכנון מוקדם, אבל עם הרבה התמסרות.

לא חושבת שיש שאלה שלא נשאלה - אני הרי יודעת את כל התשובות ...אבל השיחה בהחלטה גרמה  לי לחשוב לעומק ולנסח לעצמי דברים שלא תמיד יוצא לעצור ולהתבונן בהם. תוך כדי הדיאלוג עלו תובנות חדשות, וזה בעיני הכוח של שיחה טובה . אז תודה לך על ההזדמנות.