ראיון עם מעצב עטיפות ספרים אמרי זרטל

זו שאלה מעניינת כי זאת באמת חוויה מוזרה. אני מסתכל על האתר שלי ואז פתאום משתקפת לי דמות שלא חשבתי. 'אני עשיתי את זה? למה עשיתי את זה ככה? מה עבר לי בראש?' אני חושב שהאתר הוא מראה שלי, גם של העבודה העיצובית שלי, אבל גם של המקומות בחיים שאני נמצא בהם בכל רגע. 

מאז שאני זוכר את עצמי מהילדות המוקדמת נורא אהבתי לצייר והייתי הצייר של הקבוצה. מגיל מאוד צעיר, מאוד נמשכתי לאומנות וזה ייחד אותי כי גדלתי בחברה קיבוצית, קטנה, סגורה מאוד, לא יודע אם גברית, אבל מאוד של טרקטורים וספורט ואני לא הייתי שם אף פעם. 

אני חשבתי תמיד שאהיה אומן או צייר. בדיעבד כשאני מסתכל על העבודות האלו, אפילו מגיל עשרים או אחרי השחרור מהצבא, אני רואה כמה חזקה הנטייה הגרפית שלי. כמה היא מובהקת ובולטת כבר אז, אבל כמובן שלא הייתי מודע לזה. 

העבודות שלי הפכו לגרפיות יותר ויותר, גם העבודות הכאילו אומנותיות. למדתי במדרשה לאומנות אז ברמת השרון, ולמדתי אצל רפי לביא ויאיר גרבוז שהיו הדמויות הכי חזקות שם, ואני פשוט זוכר שהלימודים האלו דיכאו את התחושה להיות אמן. הם הרי רמסו תלמידים בלי סוף. אולי זה מה שעזר לי לנתב את עצמי למקום שהא הרבה יותר אני, שאני הרבה יותר מזדהה איתו. 

ופה אני עונה לשאלה שלך: לימודי האומנות שלי נכנסים מאוד חזק לתפיסות הגרפיות שלי, אומנות נוכחת בעבודות שלי כמעצב. עבדתי בשנות התשעים במעריב ואז במשרד פרסום ופשוט לימדתי את עצמי עיצוב. הייתי יושב שעות ומפרק ובונה מודעות, קראתי המון והסתכלתי המון, בטח כשהגיע האינטרנט, אבל אז עוד לא היה. חקרתי. יש הרבה עניין אוטודידקטי בגרפיקה שלי. אז יכול להיות שגרפיקאי שלמד יכול לראות אצלי חסרון, אבל בעיני יש באמת איזה חופש שאני לא כבול לכללים ומגבלות שהכניסו בי בלימודים. 

העיצוב של ספרים זה מקום מאוד מיוחד, נישה מיוחדת. מצד אחד, אתה משרת איזו שהיא מטרה (כמו בהרבה תחומי עיצוב) מצד שני, אתה מביא הרבה מאוד מעצמך, ואתה עובד בתוך מגבלות די נוקשות: קודם כל הפורמט הקטן, האינטימי, יש לו כללים מאוד ברורים של שפה כמו שאת יודעת היטב, מצד שני אתה חייב להנמיך את האגו המון פעמים כדי לעבוד נכון עם הסופר. אתה הגוררת שמוציאה את הספינה מהנמל. כמו שאומרים שלכל איש יש שם, כך לכל ספר יש עטיפה. אתה נותן לכל ספר את הפנים שלו שייצגו אותו הכי נכון. 

אתה צריך להקשיב לסופר, אבל גם כמו שאת יודעת היטב, צריך להקשיב גם לדרישות ולמגבלות של ההוצאה. לפעמים יש שורת מחץ שצריכה להיות על העטיפה, כותרת שצריכה להיות גדולה יותר, ויז'ואל שאני לא שלם איתו אבל יש דרישה לבולטות מסחרית. יש הרבה דברים להתגמש איתם.

בדרך כלל סופר, בטח אם זה ספר ראשון אבל לא רק, כותב ספר במשך שלוש שנים, ומתוך זה חמש שנים יש לו כבר תמונה של העטיפה בראש. הם באים עם איזה דימוי, וכמעט תמיד דימוי מצד הסופרים יהיה דימוי מאוד סיפורי, כי הוא לקוח מהעולם המילולי מאוד שלהם, ואני צריך לעשות המרה של טקסט מורכב לרעיון גרפי פשוט בהיר, לא פשטני, וזה לא קל. 

עוד דבר שאני אומר בהרצאות, בהומור אבל שיש בו הרבה אמת, זה שלכל סופר יש אישה ציירת ולכל סופרת יש בעל פסל, וזה גם דבר שצריך להתמודד איתו. 

תראי, סופרים מידי פעם מספרים לי על תהליכי עיצוב עם מעצבים אחרים שהם מאוד נוקשים ומתווכחים איתם, אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה. זה סוג של טיפול פסיכולוגי, צריך ללכת יד ביד וככה להגיע למקום הנכון, המקום הנכון לספר ושהסופר ירגיש איתו בנוח, בכזאת, זה הספר שלו. 

אני עובד כבר כמה שנים עם ישי שריד בעם עובד, והעבודה איתו, זה התהליך האולטימטיבי. לא רק שאני אוהב אותו כסופר, הדיאלוג כל כך נעים, יש מלא נכונות לשמוע. הוא מאוד אינטלגנטי ופתוח וזו ממש עבודה שהיא תענוג. למשל בפאנליסט, הגענו בסוף תהליך ארוך למשקפיים שלו. הוא רצה בהתחלה פאנל ואנשים יושבים, ואז ניקינו וניקינו עד שהגענו לקונפליקט הברור שבמשקפיים השבורות. 

את אהרון אפלפלד למשל מאוד אהבתי כאדם. הוא היה אומר לי "הבט, אמרי, אתה הרי עוד ינוקא." זה תמיד היה מתחיל אצלו מ"אתה תעשה ותחליט", ואז הוא ישר מתחיל לתת לי הוראות. הוא רצה עוד קצת מים, ועוד קצת נהר, וגם צמחי מים. וגם לו, אגב, יש בן צייר. זו הייתה חוויה מאוד נעימה, אבל מורכבת, לא רק כי הייתי צריך לשלוח לו את הסקיצות בפקס. איש יקר הוא היה, וסופר מדהים. 

זה מושך לעבוד בפורמט מוגדר, שבו לכאורה אתה רק צריך למצוא דימוי וכל השאר מוכתב מראש. בעבר זה היה גם בכנרת עם סדרת מחברות לספרות, אבל זה הלך ונעלם. מכיוון שאני עובד עם הרבה הוצאות, גם בעם עובד (שלכאורה יש להם פורמט סדרתי קשיח עיצובית – ד.ש.) הקו של הסדרה השתנה לאורך השנים והיום יש שני פסים אדומים בצד וזהו. גם הגודל של הספר הוא כבר רגיל ולא פורמט מוקטן. כל המעצבים נורא מתרגזים על הפסים האדומים האלו. כלומר בעצם גם הם כבר די ירדו מהעיצוב הקבוע. עם עובד זה מקרה ברור שיצרו נישה איכותית ומובחנת ומצד שני, הם צמצמו את קהל הקוראים שלהם. 

 בעם עובד תמיד היה חופש מאוד גדול מבחינת בחירת הדימויים, וזה נשאר החופש הזה. זה נכון שאתה לא צריך להתלבט על דברים כמו סוג הפונט והגודל שלו אבל מעבר לזהות הסדרתית, זה לא פחות עבודה לי כמעצב. 

כבר הרבה שנים לסופר האמריקאי לי צ'יילד יש עטיפה אחת לפרינט ועטיפה אחרת לקינדל, זו גם אופציה.  

ס'ת גודין, מעצב בריטי אמר פעם "אם העטיפה שלי מופיעה באמזון, בשביל מה אני בכלל צריך לשם כותרת ושם סופר? אני שם רק דימוי כי ליד יהיו כתובים כל הפרטים." 

מבחינתי, יש השפעה הדדית כל הזמן. מכיוון שאני יודע שכל עטיפה צריכה להיות קיימת גם בתור תמונה קטנה באתר עברית או באתר ההוצאה, אז זה משפיע על העיצוב מראש; לרוב דימוי אחד, הכותרות צריכות להיות יותר גדולות כדי שיראו אותן בקטן ועוד. 

עשיתי פעם ניסיון כזה בהרצאה. לקחתי דף אמזון של ג'ודי פיקו ובמקום לשים תמונות קטנות רק כתבתי את שם הספר. מי שהראתי להם את הדף פשוט לא מצאו את הידיים והרגליים. ניסיתי לעשות את זה יותר מובחן ועשיתי שכל "עטיפה" תהיה שם הספר ובצבע אחר, גם לא עוזר. רק כשאני מחזיר את התמונות בשלב השלישי ומראה לקהל, הם נזכרים שהם מכירים את הספר.  זה מוכיח את החשיבות של הדימוי הויזואלי בעידן שלנו היא כל כך גדולה. אנחנו צריכים אותו, זו שפה כל כך חזקה. 

נכון. אני לוקח עטיפה מאוד אייקונית שעשיתי לפני הרבה שנים, אם יש גן עדן של רון לשם. העטיפה הזאת נולדה מתוך אילוץ. נועה מנהיים העורכת ואני ישבנו על זה המון זמן ומצאנו את התמונה וזה לא היה וואו. באיזה שהוא שלב הצעתי להפוך ואיך שהפכנו, הכל הסתדר. העטיפה הפכה למטרידה, רומזת שמשהו לא תקין, לא נכון וזה מה שרצינו. 

אני תוהה האם ה-AI היה יודע להפוך את התמונה הזאת ברגע הנכון. אנחנו היינו בתוך קושי, אז היה לנו רעיון להפוך, לא יודע אם הוא יכול ליצור מתוך קושי. 

אני חושב על זה הרבה. חלק גדול מהסופרים היום שולחים לי סקיצות שהם עשו ב-AI וזה דברים איומים. ברור שגם ה-AI זקוק ליד מכוונת, בעלת ניסיון רקע, ידע. 

אני משתמש בזה המון, זה מאוד מרחיב את האפיקים היצירתיים שלי, מכיוון שאני יכול לברוא עולם שהוא ממש כפי שראית בדימיון. העבודה עם מחוללי תמונות ויזואליות היא קשה מאוד, אתה כותב פרומנט ואז מדייק ומדייק. אני אף פעם לא משתמש בתוצאה as is. לוקח חלק, נוף, דמות. העבודה שלי מאוד משולבת. 

אני עובד עכשיו על עטיפה של רומן קליל יחסית על זוג שמתחתן והחתונה המתוכננת מסתבכת. היו לי כל מיני רעיונות, וה-AI מאוד עזר לי בתהליך החשיבה והפיתוח של העטיפה הזאת. בסוף זה זוג בובות על עוגת חתונה שהיא קצת שבורה. אם הייתי צריך לחפש את הדימוי הזה במאגר תמונות כמו שאטרסטוק לא הייתי מוצא ובטח שלא ברמה הזאת, וממש בניתי באמצעות מחולל התמונות את הדימוי כמו שראיתי אותו בראש שלי. 

יש הרבה עטיפות שאני רואה היום ואני אומר 'אוי, למה עשיתי ככה' אני אף פעם לא נורא מרוצה. 

דברים השתנו וקל להדגים את זה דרך עדכון עטיפות. תסתכלי על במערב אין כל חדש של אריך מריה רמרק. במהדורה של מחברות לספרות משנת 1982 יש ציור של חייל בבונקר עם כובע פלדה וכוס תה. במהדורה המחודשת מ-2014 שעיצבתי, יש רק כובע פלדה. השפה הויזואלית שלנו כל כך השתכללה, וזה קשור מאוד לאינטרנט, לוואטסאפ, לאימוג'ים. השפה נהייתה מאוד מזוקקת ומאוד סימבולית. אני רואה איך עטיפות שהיו יותר סיפוריות הופכות ליותר מינימליסטיות, עובדות על דימוי אחד ברור, נקי. 

כן, בטח. אני מת להגיד לה, "אני עיצבתי את הספר הזה!" אבל אני מתבייש. 

אני זוכר שפעם יורם רוז (מנכ"ל הוצאת כנרת-זמורה, דביר יחד עם ערן זמורה – ד.ש.) אמר לי פעם 'אתה נמצא בכל בית בישראל, בכל ספריה ובכל בית ספר'. כן, כשאני רואה מישהו עם ספר שעיצבתי אני לפעמים רוצה להגיד לו "אתה לא מבין כמה הרבה עבודה זה היה, כמה הרבה סקיצות היו לנו!". אנשים הרי לא מודעים בכלל לעניין העטיפה, מו שלא תמיד אנשים מודעים לתהליך העריכה.