מעצב לא תעשייתי - ראיון עם המעצב שאול כהן

לפני שנה בערך, סוג של רציתי להפסיק, זה עסק עם גרף עליה נהדר, אבל רציתי להפסיק להיות מזוהה עם הבניינים. לא שאני מתבייש בהם להפך. הם הכל עבורי, אבל הרגשתי שאני צריך לנסות דברים אחרים. אז במקביל המשכתי לעשות עוד דברים ולעבוד על התערוכה *. עכשיו אחרי התערוכה, הבנתי שלא בא לי להפסיק. מגניב לי הטייטל הזה, הרבה יותר מדברים אחרים. 

בעיצוב תעשייתי, יש תרגיל קלאסי בשנה א', של להגדיל דברים, כדי ללמוד יכולות מידול. אצלי זה התפספס. אז אולי זה איזשהו חסך כזה, צורך להגדיל דברים, או להקטין דברים. קל לי להתעסק בסקיילים האלו. ראיה קצת שונה, שמגיעה מתוך למידה וראיה של העולם ושל עולם העיצוב. 

מתוך ההבנה שאצל אנשים, זה הרבה פעמים גם מייצר אפקט של תגובה. השינוי בסקיילים מפתיע אותם וגורם להם להגיב מיידית לעבודה.

אבל בסוף כל מה שאני עושה יוצא מתוך מקום של הרבה הומור. 

כן, אנחנו עצובים, אבל זה התחיל הרבה לפני שהתעצבנו. הומור זה הכלי שיש לי בחיים. אני אוהב לצחוק ולהצחיק. אני בן אדם קורע מצחוק. לדעתי, זאת הסיבה שאשתי נשארת איתי. בסופו של דבר זה פשוט חלק ממני, מההתבוננות שלי על דברים, זה כלי שקל לי איתו מאוד.

לפעמים זה גם מכסה על עבודות שהן פחות טובות. כאילו עבודות של חצי כוח, אם הן מצחיקות, אז הן טובות יותר, הן מדברות יותר, הן תקשורתיות יותר. וזה עובד.

תמיד! כמעט כל מה שאני עושה, מתחיל מהומור ומשלב הומור בתוכו

לא. זה פשוט משהו שהוא חלק בלתי נפרד ממני. שאני טוב בו, וכך הוא הפך להיות גם מזוהה איתי ועם העבודות. אין כמו חיוך ותגובה אל מול עבודה.

זו הדרך שלי להראות לאנשים, את כל מה שהם מכירים בצורה קצת שונה, לעורר בהם רגשות.

ככה זה גם עובד עם הבניינים. אנשים מזמינים את הבית שהם גדלו בו, והבניין מאוד מאוד מרגש בגלל כל הניואנסים והזיכרונות הכי הכי רחוקים שטמונים בו. כל הסיפור של הבניינים התחיל מהומור.

מלהסתכל על הלכלוך של הבניין. על פניו ליכלוך הוא לא הומור, אבל לא עושים את זה במודלים אדריכליים, מנקים את הכל שיהיה סופר פיין.

ואני אמרתי למה בעצם? בוא נעשה את העובש מהמזגן. את הטפטופים והלכלוך, נדגיש את מה שמנסים להסתיר.

היום עובש מהמזגן, הוא משהו שאני מחפש. תוך כדי התעסקות עם זה, אתה מגלה את החן שבזה. יש פה משהו מאוד ישראלי העובש, הלכלוך השחיקה של הזמן. אנחנו לא מסתירים או מייפים את הדברים.

ב2019 השתתפתי בתערוכה במוזיאון בברלין.

הצגתי עבודות מאוד מאוד ישראליות, אבל האוצרים שם היו גרמנים והכל עבר דרכם. זאת אומרת, היו סקיצות ששלחתי להם, שהם אמרו: "לא, מה זה? מה זה הדבר הזה?" ממש לא.

באחת העבודות לקחתי את השלט של בית הספר לבאוהאוס, ושמתי אותו על בניין רכבת ישראלי. זאת הייתה בדיחה ישראלית כזאת, לקחת משהו מאוד קלאסי ולשים אותו על בניין הכי לא באוהאוסי בארץ.

הם לא הבינו מה אני רוצה. זה לא עבר. בסופו של דבר היו שם דברים מאוד ישראליים, משם גם התחיל כל פרויקט הבניינים.

בתגובה הראשונית הכרתי את הסרט כמסמל דברים (איידס, סרטן השד) וידעתי שבמטה בחרו את הצבע הצהוב כי זה התקשר עם סימול לחטופים בעבר. הדבר הכי נכון מבחינתי היה פשוט להדפיס את הסמל ולהדביק על פינים שהיו לי בסטודיו. משם זה גדל וגדל. יש בזה המון נדיבות, אני זוכרת פוסטים מההתחלה של בואו תקחו שתיים, זה היה כזה? לא? ואז כולם התחילו לחפש את זה ולהתחיל לרוץ בכל הקבוצות ומשם זה נהיה יותר גדול, נכון? ככה זה עבד בהתחלה, התגובה הייתה מאוד אקטיבית-הרגשנו את הגל, כל הסטודיו פה הפך להיות הדפסה והדבקה.

סיכות, זה כל מה שעשינו. היה פה כוח עבודה עצום של חברים וקרובי משפחה, שהתגייס למשימה והדבקנו פה סיכות. לפעמים גם כשאני אומר, או חושב שאני אחראי לסיכה הזאת שמגיעה לכל מקום בעולם, אני עוצר שנייה וזה מרגיש לא הגיוני. המשפט הזה לא נשמע לי הגיוני.

זה משהו שאם הייתי מנסה לעשות במכוון, מנסה לייצר איזשהו סמל שיגיע לכל מקום בעולם וישפיע על החיים שלנו, לא הייתי מצליח לעשות דבר כזה, אין לי את היכולות האלה. זה פשוט תפס. זו תגובה בזמן אמת, תגובה אמיתית, בלי רצון כלכלי.

אני בנאדם של מילים. באינסטגרם שלך כתוב אמן מיניאטורות והמעצב של סיכת החטופים הצהובה.

זה היה כנראה ממש מזמן. בתקופה שהסיכה עוד הייתה "ברשותי", עוד לפני החיקויים. מאוד התלהבתי בהתחלה לראות אנשים באוטובוסים עם הסיכה. לא האמנתי. התחלתי לזהות אותה מכל מיני שלבים של הייצור. לדוגמה היה שלב שכבר לא היה לי חומר גלם צהוב בכלל, הייתי מדפיס לבן וצובע עם ספריי, או שלבים שהיו לי צהובים כהים יותר או בהירים יותר. וכל הזמן אני רואה אנשים עם הסיכה. וחושב איך זה הגיע לפה? אני בבאר שבע עכשיו, איך הגיעה לפה סיכה עם הספריי שצבעתי? לא האמנתי שזה הגיע כל כך רחוק.

באיזשהו שלב מהיר יחסית, כל המגישים בחדשות ובחוץ לארץ ענדו את זה. ובערוצי הטלוויזיה ובכל מקום. אני יכול להגיד בלב שלם שאם הייתי מנסה ליצור סמל כזה לא הייתי מצליח.  הסרט הצהוב הזה נהיה סמל שכולם משתמשים בו. זה עף.

מאוד התלהבתי מזה בהתחלה.בשלב שזה כבר נהיה מפלצת אז כבר שחררתי. זה התחיל להרגיש לא אמיתי. זה הפך להיות גדול ממני, וכאילו כבר לא קשור אליי, זה הפך להיות סמל. אולי הגיע הזמן לשנות את ההגדרה באינסטגרם.

לא מזמן, יצאה איזושהי כתבה בארץ שבחנה את הסיכה כמקור כל הבעיה. שאנשים כאילו הולכים עם זה ומרגישים שהם כאילו אקטיביים, עושים משהו, אבל בעצם זה הכי אנמי, לא עושים שום דבר, אתה רק זורק את זה עליך ובתחושה שלך עשית משהו. אבל זה רק בתחושה שלך.

בנוסף ברגע שזה נהיה יותר מדי פופוליסטי וצבוע בכל מיני צורות גם פוליטיות, אנשים מהצד השני הפסיקו ללכת עם זה. אבל הפופוליסטיות הזו עובדת לשני הכיוונים. כשיש גל קללות מהצד הימני של המפה, אז אני מראה להם תמונה של ביבי , “תראו גם ראש הממשלה הולך עם הסיכה”.

אני לא אומר לאף אחד, אולי לסמוטריץ הייתי אומר. כי ביד אחת הוא חתם נגד העסקה, עם הסיכה על הדש. מלא אנשים הגיבו לזה. זה אפילו לא צבוע, זה הזוי. איזה בן אדם נורמלי יעשה דבר כזה? בסופו של דבר אין לי שליטה, אז אני לא אומר להוריד או לא להוריד. היום אני עדיין מכין סיכות, עדיין באים לפה ואני מחלק בחינם, ובמקביל העברתי באיזשהו שלב את הקובץ למטה החטופים, והם התחילו להדפיס בעצמם. כל הרעיון המשיך להתגלגל ולגדול בערך כל באסטה שנייה בשוק הכרמל יש כזאת "מייד אין סין". זה מוצר שבאמת יצא מהלב ועשה באתי להגיד רק טוב אבל הוא עשה לרוב טוב.

הסמל הזה מייצר אינטריגות רעות לפעמים, כולל קללות רבות ברשתות.

כן, כן מכל הכיוונים מקללים.

כשזה לא עם הרבה מאוד קללות ומאוד פוגעני, אז אני מגיב. מנסה לייצר שיח ואם זה מאוד משתלח ופוגעני אז לא. דבר נוסף שנוצר זה  שיח שלם מסביבה, על ללכת עם טלאי צהוב,  ואיך שאנחנו יהודים ולא נלך יותר לעולם עם טלאי צהוב כזה. יש מקומות שהסיכה לא נוכחת, שזה עוד יותר חזק מבחינתי.באולימפיאדה שלא הרשו לספורטאים לענוד את הסיכה, נוצר שיח סביב הסיכה גם כשהיא לא הייתה. גל גדות שלא הלכה איתה, אלה רגעים קטנים כאלה שנוצרים מדי פעם ומעלים לי חיוך.

אני ממש לא מפרסם את זה, אבל כמעט כל יום אנחנו מייצרים פה סיכה חדשה. את יכולה לראות פה את הלב, הכתום, למשפחת ביבס. אלה לא יוזמות שלנו. אנחנו מעצבים אותם מתוך בקשות שמגיעות אלינו. חיילים שנהרגו, משפחות חטופים. מי שמבקש נעשה עבורו.

זה הכל בהתנדבות.

עוד מפעל קטן בסתר:) עכשיו כבר לא בסתר כי זה מוקלט. אנחנו לא מפרסמים את זה. לצערנו נוצר פה סוג של התעסקות במרצ'נדייז חטופים וחיילים הרוגים. אז זה כבר לא רק הסרט. משנים צבעים וצורות. נוצרות צורות חדשות שלקוחות מהעולמות המותאמים, כל אחד והעולם שלו.

אין פה הומור בתוך השכול הזה. בגלל זה, אבל זה לא עולה לרשתות. זה לא משהו שאני רוצה לפרסם.

יש פה את הסיכה הזאת של אמילי דמארי שהיא אייקון בפני עצמה, ואני מאוד גאה בה.

אמילי בחיים כמובן, וחזרה כאייקון בפני עצמה.

ברגע שהיא עשתה את התנועה הזאת עם היד, הרשת והתגובות היו מאוד מהירות. תוך זמן מאוד קצר צצו המון ורסיות. תגובה לרגע מאוד אייקוני וחזק. זה היה רגע מאוד מעניין.

יצרתי את זה גם באותו רגע, ולא פרסמתי. הדפסתי רק אחת.

לאט לאט התחילו להגיע בקשות מגופים גדולים, להתחיל לייצר להם את זה. זה היה קל כי הקובץ כבר היה מוכן. ככה דברים נתפסים לאט לאט ותופסים תאוצה.

הנה השקית של אמילי. היא ביקשה ממני להכין לה גם. אני מחכה שהיא תבוא.

אני מתרגש באמת, ואני מאוד אשמח לפגוש אותה. כל פעם שהגיע לפה מישהו מהחוזרים או המשפחות זה מרגש אותי.

ליצור אייקונים, זה משהו שהוא ממש חזק בעיניי. לדוגמה אם אני מראה לילדים שלי את סמל המדינה או את סמל החטופים, את היד של אמילי דמרי או לב כתום, היכולת שלהם לזהות את האייקונים, היא הרבה יותר גבוהה, גם ככה אנחנו חיים בעולם שמזהה אייקונים, וחי על האייקונים הזה, ואתה חלק מהיוצרים.

אני משפיע נכון, בסמלים באייקונים, בגלל זה פתאום בא לי לחזור לבניינים. להפסיק עם השיט הזה. לצערנו זה החיים שלהם ושלנו פה במדינה ואני לא מקטין את זה. אבל בא לי להיות כבר ביום שאחרי

סליחה על האמביוולנטיות, אבל בא לי להפסיק עם זה, באמת, אמיתי אמיתי אמיתי.

בא לי להפסיק עם זה. אבל אם מישהו אחר יעשה את זה, אני אתבאס שזה לא אני. כי אני עדיין קשור לזה. זה הגיע ממני מהבטן שלי.

אז אני לא אומר, תפסיקו, אל תפנו אליי, אני לא עושה את זה יותר, כי אז הם פשוט יפנו למישהו אחר.אז אני לוקח את זה על עצמי. חשוב לי לייצר גם שיח עיצובי על האייקונים שנוצרים. יש הרבה דברים שנוצרים בשיתוף עם המשפחות או המטה, ופה היכולת העיצובית שלי לייצר משהו שמזדהים איתו.

אז אני לוקח את זה על עצמי, אבל באמת בא לי שנעבור את היום הזה ונתעסק בטוב.

אם דיברנו על סמלים שאנשים מזהים, בדיוק עומדים פה ברזי הכיבוי, שניה לפני שהכלב משתין עליהם.

אל תדאגי, הם זוג בעבודה. אנחנו תכף נלכלכך אותם. יצרתי את זה כי הם מבחינתי זכר ונקבה. הם זוג ונמכרים כזוג. אני יכול להגיד שהם אפילו ה best seller בתערוכה*

בפתיחה נמכרו שני זוגות, ותוך כדי התערוכה נכנסות הזמנות. זה הערך המוסף לתערוכות, בתערוכה שמוצגת עכשיו יש איזה פאנץ' ישראלי מאוד. וברור מאוד. התגובות של האנשים אליה הן מאוד רגשיות. כל אחד מוצא משהו להזדהות איתו. הצעצועים, החרוזים, הסקיילים כל אחד מוצא את המשהו שלו.

ותמיד יש התלהבות אה לראות משהו בגדול.

העטיפות האלה של הקרמבו זאת העבודה הכי מצולמת. אוקיי. כאילו מצלמים את זה, מצלמים על זה, זה גם עובד מאוד טוב בסושיאל. פתאום נוצר שם האשטג #טיםמוקה. הבאסה שאנחנו לא בתקופה של קרמבואים אז אי אפשר למדוד מכירות באזור. 

אני רוצה להגיד שזה הכי קל לי, לחפש דברים שהם מאוד ישראליים, היום יום, שלנו. אבל זה תהליך שקרה, מתוך מחשבה.

כל הזמן חיפשתי כאלה, ובהתחלה היה לי ממש קשה, ואמרתי, איך אני אמצא משהו שהוא אייקון ישראלי שמי שעבר לחו"ל, למשל,מתגעגע אליו, ממש. לאט לאט התחלתי לראות אותם. דוכן פלאפל וסוכות מציל כאלה, וחיפשתי מלא כאלה, זה לוקח לי הרבה זמן. אני מוצא את עצמי מסתובב ברחוב ומחפש את האייקונים הישראליים.

רוב האנשים מחפשים את עצמם בחוץ, בעיקר בתקופה הזאת. והקהל שאני פונה אליו. הוא פה. בארץ. בסוף גם מי שעוקב אחרי העבודות שלי באינסטגרם, זה מה שהוא רואה. אני כבר מרגיש שאני לא יכול לעשות משהו שונה. אני כן מכוון עם קריצות החוצה. נגיד חרוזי הגיהוץ. זה אומנם משחק יצירה עולמי, אבל הציורים שלי, הפיקסלים שאני מצייר, הם מאוד ישראלים, אז אני עושה את זה גם וגם.

למשל, הפנתר השחור, בהתחלה עשיתי לו שרשרת חי. והורדתי את החי. כדי שאולי יזדהו עם זה גם בחו"ל. הרי הפנתרים השחורים, זה לא המצאה שלנו.

עכשיו אני עובד על פרויקט עם תמר אפרת ומכון ויצמן. זהו פרוייקט מחקרי שאנחנו עושיים לאיזושהי מעבדה. אלו אובייקטים מותאמים לגידול פטריות. אנחנו באים בתור מעצבים תעשייתיים. חקרנו מה המעבדה עושה, ואנחנו מנסים לשדרג להם את התהליך המחקרי, על ידי אובייקטים מזכוכית שאנחנו מעצבים להם.

הפרויקט הזה עובד, ממש מצליחים לעבוד ולגדל פריטים בכלים האלה, והם ממשיכים להזמין מודלים.

זה חוזר לעולם של עיצוב בסיסי. אנחנו עושים את זה מול נפח, אומן בעבודת יד. ביום יום הוא רגיל לנפח מבחנות ופיפטות ופתאום אנחנו באים לו עם מודלים וסקיצות. תהליך שהוא לא רגיל אליו. אנחנו כל כך נהנים מהפרויקט זה.

יש את חוג עיצוב, פרויקט שהתחלנו לפני כמה שנים ועוד רגע מתחיל המחזור החמישי שלו. רשימת ההמתנה שלו מלאה. אנחנו נפגשים פעם בחודש, שומעים הרצאה ואז כל אחד הולך לייצר משהו בעקבותיה. זה התחיל כתחביב ומשהו שעשינו בין חברים וזה הולך וגדל.

ויש את חולון שאני מלמד שם.

תוך כדי הקורונה הגבתי בזמן אמת, וגם עכשיו. יש עבודות שאני רואה היום מאותה תקופה ואני לא תמיד מבין מה רציתי להגיד. יש לי שטר שעיצבתי באותה תקופה עם ביבי על בך של 750 שח. לקח לי הרבה זמן להזכר למה עשיתי אותו- קיבלנו אז מענק קורונה בסכום הזה. התגובות היו מידייות ונשארו באותו מקום. אצל המעצבים הצעירים זה קורה אותו דבר.

אנחנו כל הזמן מייצרים חדשות לכן תמיד יהיה לנו למה להגיב.

בדיוק העליתי השבוע את שער הניצחון המוחלט וקיבלתי עליו המון תגובות קשות. אנשים לא הבינו את זה, קללות וכו. לא חשבתי שהדבר הזה פוליטי אבל אנשים לקחו את זה מאוד קשה. 

אני צוחק על כולם, זה לא פוליטי. זאת הדרך שלי.