אברהם קורנפלד - מקוריות ויצירה בנדודים
האזנה לפרק 🎧
אברהם קורנפלד בשיחה על מסעות בעולם ועל להרגיש שייך בכל מקום; על נדודים בין שפות, צורות ועל מנועים פנימיים של יצירה.
תום
היי אברהם.
אברהם
היי שלום, מה נשמע?
תום
איזה כיף שאנחנו מדברים ואנחנו מדברים באיזה סביבה קצת אחרת מהרגיל. רוצה להגיד לי איפה אתה?
אברהם
אני בהודו, אחרי 9 חודשים של טיול משפחתי שהוא סוג של שנת שבתון עבורי ושנת השראה וקירבה למשפחה. אני נורא נהנה ואני לא רוצה לחזור ומן הסתם מתישהו אני אצטרך לחזור, אין ברירה. אבל מנסה תוך כדי גם ללמוד על עצמי, על העולם, על הילדים שלי, על הזוגיות. וגם לעצב שזה משהו שהוא חשבתי שיהיה יותר קל, אבל זה אפשרי בין לבין, בין מעברים.
תום
כן, אתה מעצב תוך כדי הנדודים?
אברהם
כן, רוב הזמן אני מנסה לעצב. כלומר אני מנסה להגיע לשלב הזה שמתחילים לעצב וזה כמו שצריך לסדר קודם את השולחן עבודה וצריך כזה לפנות את כל המסמכים ואת כל הרשימת טו דו ליסט ורק אז אפשר להגיע לשולחן שהוא נקי ורק אז אפשר להתחיל לעצב, אז זה לוקח זמן. ולרוב אין לי יום שלם, יש לי מקטעים, שעתיים פה, שעה שם. אז זה אתגר. אבל אני מצליח, אני בעיקר מעצב כל מיני אותיות אקספרמנטיות שהן סביב השראה שאני רואה, אם אני נתקל נגיד באותיות הודיות או תאילנדיות זה נותן לי איזה שהוא רעיון לעצב איזשהו פונט או אות. זה בעיקר מה שקורה בחצי שנה האחרונה.
תום
זה נשמע חלום. אני בטוחה שחלק לפחות מהמאזינים שלנו מקנאים כבר בזה שאתה מטייל כבר 9 חודשים עם המשפחה ועם הילדים. זה נשמע מאוד מאוד פסטורלי, למרות שאני בטוחה שיש לזה ימים מהנים יותר ומהנים פחות. זה מאוד מעניין בהקשר של העבודה שלך ספציפית כמעצב וכיוצר, כי אם היו מבקשים ממני לתאר אותך אז אני תופסת את היצירה שלך כמשהו שמאוד מאוד עוסק במקום ובמקומי ובזהות מקומית, ומאוד מעניין לראות איך זה ישפיע או משפיע כבר.
אברהם
אני גם חשבתי ככה ואני שמח שיצאתי למסע הנדודים הזה כי ראיתי שהחיבור שלי למקומיות זה סוג של מקומיות אחרת, זה כמו‘ יש את הביטוי על היהודי הנודד. מרגיש לי שכאילו אחרי איזה תקופה מסויימת של משהו כמו כמה? שבעים שנה פלוס, שאנחנו נמצאים במקום אחד, במדינה אחת, העם היהודי התקבץ לו ונטע שורשים. משהו קורה, משהו עובר על העם שלנו, ופתאום היהודים מתחילים לצאת שוב לגלות ולהתחיל קהילות חדשות בכל מיני מקומות בעולם. אני לא יודע להגיד אם זה טוב או לא, אבל זה מרגיש לי המשך לבעצם המהות שלנו. אנחנו עם שנודד המון. קשה לחשוב על תקופה בהיסטוריה שהיינו יותר ממאה-מאתיים שנה במקום אחד. ברור שבמקומות שונים זה קורה, וקרה, אבל יכול להיות, זה משהו שאני חושב עליו לאחרונה, שיכול להיות שזה סוג של האסנס שלנו, הקארמה של העם היהודי, של השושלת המשפחתית שלנו. פשוט להיות כל כמה דורות בנדודים לעבור בנדודים, להישאר במקום אחד. ואז השאלה מה נשאר לנו בעצם, עם מה אנחנו נודדים? אנחנו נודדים עדיין עם היהדות שלנו ועם המסורות שלנו, עם הקהילות שלנו. יהודים אוהבים להיות בדרך כלל סביב יהודים אחרים. והשפה העברית היא נוכחת שם תמיד, בכל מקום בעולם שאני אמצא יהודים, כאילו כבר אין חיבור למקום, אבל עדיין כולם מחוברים וקשורים סביב התרבות היהודית והאותיות היהודיות שהן תמיד היו שם. כלומר אנחנו חוזרים אחורה אלפי שנים ויש שם אותיות עבריות. אנחנו לומדים דרך זה, בהר סיני היו אותיות על לוחות הברית, יש לנו את כל הספרים המקראיים. וזה משהו שאני חושב שיהיה יותר ויותר חיבור למקום הזה, של יהודים שעוזבים את המולדת או שרוצים לנדוד לכמה שנים ועדיין חשוב להם כמובן שהילדים ידברו עברית, יכתבו עברית, ושהעברית תהיה נוכחת במרחב החו״ל שנמצאים בו. המקומיות היא קצת משתנה, היא כאילו מקומיות כל אחד לוקח אותה איתו בעצם.
תום
זה תפיסה סופר מעניינת, והיא באופן שבו אתה מתאר אותה נשמעת מאוד הגיונית בעצם, שהמקומיות, מה שאנחנו מחפשים כל הזמן שהוא של המקומיות הוא בעצם קשור לעם ולאופי של העם ולאו דווקא לשטח הגיאוגרפי. ואולי כמו שאתה אומר כל כמה דורות אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, אולי החיפוש והתנועה הם יותר באופי של הקבוצה הזאת או של העם הזה מאשר דווקא הקשר למקום אחד. זה מאוד ברוח התקופה וזה מאוד רלוונטי, ומצד שני יש בזה משהו מאוד מאוד רדיקלי לומר אותו, כי כזה מאמץ מושקע בקשר למקום ובזכותנו על האדמה הספציפית, ובעצם אולי היא לא הדבר שהוא מרכז התרבות שלנו או מה שהופך את העם הזה לעם אחד
אברהם
כן אני חושב שלחצי מהיהודים בעולם המדינה, מדינת ישראל היא חשובה אולי כמו שהיא תמיד הייתה בהיסטוריה כאיזשהו אתוס, כאיזה שהוא מקום שכשהמשיח יבוא אז כולנו נתקבץ ביחד ונחזיר את העטרה ליושנה. בגלל הטיול זה גורם לי להבין את המקום שחשבתי שזה הזהות שלי, חשבתי שאני קודם כל ישראלי. אבל עכשיו אני מרגיש יותר שאני קודם כל יהודי וישראל היא חשובה לי מאוד והבית שלי, אני גדלתי בישראל. אבל פתאום אני מרגיש שהיהדות זה משהו שהוא, כאילו אני לוקח אותו איתי לכל מקום. כאילו היה איזה גילוי כזה לפני איזה חודש פתאום הבנתי, רגע, אז חזרנו להיות נודדים ופתאום אני מבין גם את העם היהודי יותר. כאילו ברגע שאתה מתחיל לנדוד, אתה מרגיש איך העם היהודי במשך כל כך הרבה שנים התפתח במקומות שונים וגם משהו בנדודים הוא גורם לך לראות דברים אחרת. אתה מגיע למדינה חדשה, אתה צריך להסתדר מחדש, ללמוד מה קורה, את חוקי המקום. זה מאלץ אותך לא לקפוא על השמרים אלא קצת להתאמץ ולצאת ממקומות הנוחות שלך. אני חושב אבל שזה מעודד מאוד את הראש היצירתי אני כל הזמן חושב על מחשבות יצירתיות. ואז זה כמו פונטים שזה סוג של כל הזמן לחשוב איך לעשות את הפונט הזה הזה שצריך אותו, שאין אותו, שאני רוצה לעשות אותו כי אף אחד אחר לא עשה אותו ואני אהיה בשטח חדש שאף אחד לא דרך בו. אז כאילו אני אגיע לאיזה שהיא הרפתקה חדשה שהיא מסעירה אותי.
לתמלול המלא>>>
היי אברהם.
אברהם
היי שלום, מה נשמע?
תום
איזה כיף שאנחנו מדברים ואנחנו מדברים באיזה סביבה קצת אחרת מהרגיל. רוצה להגיד לי איפה אתה?
אברהם
אני בהודו, אחרי 9 חודשים של טיול משפחתי שהוא סוג של שנת שבתון עבורי ושנת השראה וקירבה למשפחה. אני נורא נהנה ואני לא רוצה לחזור ומן הסתם מתישהו אני אצטרך לחזור, אין ברירה. אבל מנסה תוך כדי גם ללמוד על עצמי, על העולם, על הילדים שלי, על הזוגיות. וגם לעצב שזה משהו שהוא חשבתי שיהיה יותר קל, אבל זה אפשרי בין לבין, בין מעברים.
תום
כן, אתה מעצב תוך כדי הנדודים?
אברהם
כן, רוב הזמן אני מנסה לעצב. כלומר אני מנסה להגיע לשלב הזה שמתחילים לעצב וזה כמו שצריך לסדר קודם את השולחן עבודה וצריך כזה לפנות את כל המסמכים ואת כל הרשימת טו דו ליסט ורק אז אפשר להגיע לשולחן שהוא נקי ורק אז אפשר להתחיל לעצב, אז זה לוקח זמן. ולרוב אין לי יום שלם, יש לי מקטעים, שעתיים פה, שעה שם. אז זה אתגר. אבל אני מצליח, אני בעיקר מעצב כל מיני אותיות אקספרמנטיות שהן סביב השראה שאני רואה, אם אני נתקל נגיד באותיות הודיות או תאילנדיות זה נותן לי איזה שהוא רעיון לעצב איזשהו פונט או אות. זה בעיקר מה שקורה בחצי שנה האחרונה.
תום
זה נשמע חלום. אני בטוחה שחלק לפחות מהמאזינים שלנו מקנאים כבר בזה שאתה מטייל כבר 9 חודשים עם המשפחה ועם הילדים. זה נשמע מאוד מאוד פסטורלי, למרות שאני בטוחה שיש לזה ימים מהנים יותר ומהנים פחות. זה מאוד מעניין בהקשר של העבודה שלך ספציפית כמעצב וכיוצר, כי אם היו מבקשים ממני לתאר אותך אז אני תופסת את היצירה שלך כמשהו שמאוד מאוד עוסק במקום ובמקומי ובזהות מקומית, ומאוד מעניין לראות איך זה ישפיע או משפיע כבר.
אברהם
אני גם חשבתי ככה ואני שמח שיצאתי למסע הנדודים הזה כי ראיתי שהחיבור שלי למקומיות זה סוג של מקומיות אחרת, זה כמו‘ יש את הביטוי על היהודי הנודד. מרגיש לי שכאילו אחרי איזה תקופה מסויימת של משהו כמו כמה? שבעים שנה פלוס, שאנחנו נמצאים במקום אחד, במדינה אחת, העם היהודי התקבץ לו ונטע שורשים. משהו קורה, משהו עובר על העם שלנו, ופתאום היהודים מתחילים לצאת שוב לגלות ולהתחיל קהילות חדשות בכל מיני מקומות בעולם. אני לא יודע להגיד אם זה טוב או לא, אבל זה מרגיש לי המשך לבעצם המהות שלנו. אנחנו עם שנודד המון. קשה לחשוב על תקופה בהיסטוריה שהיינו יותר ממאה-מאתיים שנה במקום אחד. ברור שבמקומות שונים זה קורה, וקרה, אבל יכול להיות, זה משהו שאני חושב עליו לאחרונה, שיכול להיות שזה סוג של האסנס שלנו, הקארמה של העם היהודי, של השושלת המשפחתית שלנו. פשוט להיות כל כמה דורות בנדודים לעבור בנדודים, להישאר במקום אחד. ואז השאלה מה נשאר לנו בעצם, עם מה אנחנו נודדים? אנחנו נודדים עדיין עם היהדות שלנו ועם המסורות שלנו, עם הקהילות שלנו. יהודים אוהבים להיות בדרך כלל סביב יהודים אחרים. והשפה העברית היא נוכחת שם תמיד, בכל מקום בעולם שאני אמצא יהודים, כאילו כבר אין חיבור למקום, אבל עדיין כולם מחוברים וקשורים סביב התרבות היהודית והאותיות היהודיות שהן תמיד היו שם. כלומר אנחנו חוזרים אחורה אלפי שנים ויש שם אותיות עבריות. אנחנו לומדים דרך זה, בהר סיני היו אותיות על לוחות הברית, יש לנו את כל הספרים המקראיים. וזה משהו שאני חושב שיהיה יותר ויותר חיבור למקום הזה, של יהודים שעוזבים את המולדת או שרוצים לנדוד לכמה שנים ועדיין חשוב להם כמובן שהילדים ידברו עברית, יכתבו עברית, ושהעברית תהיה נוכחת במרחב החו״ל שנמצאים בו. המקומיות היא קצת משתנה, היא כאילו מקומיות כל אחד לוקח אותה איתו בעצם.
תום
זה תפיסה סופר מעניינת, והיא באופן שבו אתה מתאר אותה נשמעת מאוד הגיונית בעצם, שהמקומיות, מה שאנחנו מחפשים כל הזמן שהוא של המקומיות הוא בעצם קשור לעם ולאופי של העם ולאו דווקא לשטח הגיאוגרפי. ואולי כמו שאתה אומר כל כמה דורות אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, אולי החיפוש והתנועה הם יותר באופי של הקבוצה הזאת או של העם הזה מאשר דווקא הקשר למקום אחד. זה מאוד ברוח התקופה וזה מאוד רלוונטי, ומצד שני יש בזה משהו מאוד מאוד רדיקלי לומר אותו, כי כזה מאמץ מושקע בקשר למקום ובזכותנו על האדמה הספציפית, ובעצם אולי היא לא הדבר שהוא מרכז התרבות שלנו או מה שהופך את העם הזה לעם אחד
אברהם
כן אני חושב שלחצי מהיהודים בעולם המדינה, מדינת ישראל היא חשובה אולי כמו שהיא תמיד הייתה בהיסטוריה כאיזשהו אתוס, כאיזה שהוא מקום שכשהמשיח יבוא אז כולנו נתקבץ ביחד ונחזיר את העטרה ליושנה. בגלל הטיול זה גורם לי להבין את המקום שחשבתי שזה הזהות שלי, חשבתי שאני קודם כל ישראלי. אבל עכשיו אני מרגיש יותר שאני קודם כל יהודי וישראל היא חשובה לי מאוד והבית שלי, אני גדלתי בישראל. אבל פתאום אני מרגיש שהיהדות זה משהו שהוא, כאילו אני לוקח אותו איתי לכל מקום. כאילו היה איזה גילוי כזה לפני איזה חודש פתאום הבנתי, רגע, אז חזרנו להיות נודדים ופתאום אני מבין גם את העם היהודי יותר. כאילו ברגע שאתה מתחיל לנדוד, אתה מרגיש איך העם היהודי במשך כל כך הרבה שנים התפתח במקומות שונים וגם משהו בנדודים הוא גורם לך לראות דברים אחרת. אתה מגיע למדינה חדשה, אתה צריך להסתדר מחדש, ללמוד מה קורה, את חוקי המקום. זה מאלץ אותך לא לקפוא על השמרים אלא קצת להתאמץ ולצאת ממקומות הנוחות שלך. אני חושב אבל שזה מעודד מאוד את הראש היצירתי אני כל הזמן חושב על מחשבות יצירתיות. ואז זה כמו פונטים שזה סוג של כל הזמן לחשוב איך לעשות את הפונט הזה הזה שצריך אותו, שאין אותו, שאני רוצה לעשות אותו כי אף אחד אחר לא עשה אותו ואני אהיה בשטח חדש שאף אחד לא דרך בו. אז כאילו אני אגיע לאיזה שהיא הרפתקה חדשה שהיא מסעירה אותי.
לתמלול המלא>>>