אנטומיה של צבר וזית

מאת: מירב שניר | התכנית ללימודי אוצרות עיצוב, שנקר, 2023

אנחנו אוהבים לספר לעצמנו שהצבר – קוצני מבחוץ ומתוק מתוק מבפנים- מסמל אותנו. שיח הצבר כסמל לישראלי המצוי הוא הפלטפורמה שעליה נבנה הנרטיב שלנו כנועזים, חצופים לא מנומסים – 90% קשיחות קוצנית בעבור 10% פרי מוגן היטב. הצבה של צבר וזית מציעה התבוננות עכשווית על דמות הצבר בעיצוב הישראלי: דרך יחסי הדמות עם עצמה, כמייצגת את הגבר הישראלי לאורך השנים ויחסיה עם עולמות משיקים – השכנים, הישראלים/ות האחרים/ות, ועוד. מסקירת עשרות ייצוגים של שיח הצבר ודמות הצבר מתגלה הטרנספורמציה שאנחנו עוברים כחברה, כפרטים שרלוונטית לכל תחנה בזמן ובטח בימים אלו של אביב 2023.

חמשת העבודות הנבחרות מציעות נקודות מבט למסע הזה שמתחיל ברגע הולדת הצבר אל הדמות התמימה. בברכת שנה טובה מ- 1972 דרך תהליכים חברתיים שהתעצמו בשנות השבעים ועד לרגע השבר, המוצג בכרזה של טרטקובר מ 1995 הצבר, כבר לא דימוי גרפי של ספק ילד/נער/איש ספק שיח – אלא מקבל את פניו של יצחק רבין ז"ל מסמן מסומן למילה הכתובה "צבר" עם דגש על הצ' ושיוכה האוטומטי לזו הצה"לית. הכרזה של למל (1999) מציבה מולנו הכלאה בין האיש לשיח. הייצוג החיצוני מחלחל עמוק אל תוך האיברים הפנימיים... סיוון יצחקוב מניע את ההסתכלות הזו בכרזה מ 2019 הילד בכובע הטמבל כבר חייל במדי זית. אנחנו לא לבד פה. מול/לצד הצבר ניצב הזית. עץ הזית? עלה של זית? העיצוב הישראלי מהלל את תוצריו למאכל ולטיפוח, אך הדימוי של העץ עצמו כמעט ולא מופיע, בסוף נשאר רק הייצוג של הצבע בכרזה יום יבוא של כהן-סואיה משנת 2001 – כתפילה?