מאת: גבי גליק | התכנית ללימודי אוצרות עיצוב, שנקר, 2023
מיום הקמתה של מדינת ישראל, הייתה המדינה כור היתוך גדול. מי שהגיעו מרקעים חברתיים, תרבותיים
ואתניים שונים, רק מעצם היותם יהודים, נהפכו לישראלים. עם התפתחותה של התרבות בארץ, גם העיצוב בכל תחומיו התחיל להגיע לכדי ביטוי. אך בשונה ממדינות רבות, לעיצוב הישראלי לעולם לא היה קו אחיד ומשותף- הכל מגיע מתרבויות שונות ומגוונות ונשזר לכדי מה שכביכול נקרא "עיצוב ישראלי".
בכתבה על על שינוי עיצוב הבית הישראלי נכתב כך: "מתוקף היותנו ערב רב של תרבויות, הישראלים מושפעים מעיצובים שהושאלו ממדינות המקור. אם בשנים הראשונות עסקו כאן בהישרדות, תקומה ואיכלוס המוני מהגרים, הרי שבשנים האחרונות התפתחה תרבות אקלקטית הממחישה על ידי העיצוב את הטמפרמנט הישראלי והתרבויות השונות, שילובים של מזרח ומערב, החוק היחיד הוא שאין באמת חוק". בעיצובים שצירפתי אני מתייחסת למאפיינים הערבים בעיצובים שלגמרי נחשבים ישראלים, ונעשו ע"י יהודים.
אין זה סוד כי התרבות הערבית היא ללא ספק חלק מעמנו, וחלק נכבד מהישראלים מגיעים מארצות ערב
או אסלאמיים בדתם. למרות זאת, אנחנו איננו ארץ ערבית, אז למה אנחנו מתעקשים לשמר לעצמנו מאפיינים אלו בעיצוב ורק משנים אותה עם מעט מודרניזציה? האם המעצבים הפועלים כאן בארצנו מנכסים לעצמם תרבות שלא שלהם? או שהם מקבלים השראה ויוצרים משהו חדשני? האם זה בגלל צעירותה של המדינה ויתכן כאשר ימלאו 200 שנה למדינת ישראל העיצוב יחשב לישראלי בלבד ללא מאפיינים של תרבויות שונות משלנו? או שאולי בגלל האופי השונה וטשטוש הגבולות בעיצוב הישראלי הוא נעשה לכה ייחודי, האם זה הקסם וכך הוא צריך להשאר?