סיפורה של מנורה

מאת: אלון וולף | התכנית ללימודי אוצרות עיצוב, שנקר, 2023

בחרתי חמש כרזות יום העצמאות של אמנים שונים מעשורים שונים, בהתמקדות בסמל המנורה. רציתי לבחון אילו שינויים עברו הכרזות והמנורות במשך השנים? ומה השפיע עליהם? 

הכרזה הראשונה של זאן דוד משנת 1955 מאוד פשוטה מבחינה עיצובית ורעיונית. המנורה עומדת על משטח ירוק/ דשא, היא גדולה ועומדת במרכז. בכרזה נעשה שימוש במעט צבעים, בגווני ירוק וסגול . מתואר צמח (כנראה עלי זית) שמעטר את קני המנורה וילד אחד שמחזיק משפך.

בכרזה השניה שיצר גדעון קייך בשנת 1960 נעשה שימוש בצבעים רבים יותר: כחולים, סגולים, וורודים. כמו כן, מופיע יותר מלל: גם ציון  12 שנים וגם התאריך העברי. המנורה גדולה וניצבת במרכז הכרזה.  היא מעוטרת קישוטים וסמלים גרפיים שונים, כולל מוטיבים מלחמתיים דוגמת מטוס, חרבות, פטישים וכו. הכרזה השלישית: של דן ריזינגר משנת 1970 כבר הרבה יותר צבעונית עם מספר דמויות רב של ילדים מנופפים דגל ישראל. היא גדולה ותופסת את כל המרחב. שיטת הדפוס היא אופסט.

בכרזה הרביעית משנת 1997 שנעשתה בטכניקת גואש על מים. יש גם שימוש בצבעים רבים, אבל בשונה מהכרזות הקודמות מופיעות דמויות מוכרות של מנהיגים ואתרים שונים. המנורה מופיעה כסמל רשמי קטן בחלק התחתון- היא לא עיקר הכרזה. הכרזה האחרונה משנת 1997, מוקדשת לציון 100 שנה לקונגרס הציוני הראשון.  המנורה המתוארת בה גדולה וכוללת מספר רב של דמויות צעירים היושבים למרגלותיה. יש בה יותר מלל, המון פרטים, המון צבעים.

סיפורה של המנורה בכרזות יום העצמאות הוא כסיפורה של המדינה: בהתחלה פשוטה ונאיבית, בהמשך גדלה ומשתכללת, פונה לקהל רחב ומגוון, במספר תחומים.