גורדון מיכאל

מעצב גרפי, טיפוגרף ומפיק דפוס, נולד בדרום–אפריקה, 1958 עלה לישראל, 1960.

בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל 1984, מרצה בכיר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עד 2001, ומרצה בכיר במחלקה לתקשורת חזותית במכללת שנקר החל מ–2014.

גורדון עיצב והפיק יותר מ–400 ספרים וקטלוגים, בישראל ובחו"ל, בתחומי האמנות העכשווית, האדריכלות והקולנוע, ספרי–אמן, שירה, הגות, כתבי–עת לאמנות ולספרות, כרזות, הזמנות ומוצרי דפוס שונים, ולוקח חלק בעיצוב לתערוכות. משתף פעולה עם אמנים, אוצרים ומוזיאונים מובילים, גלריות והוצאות לאור.
בשנת 1998 התקיימה תערוכת היחיד "מיכאל גורדון: ספרים“, ב–Galerie Architypograpie בשיתוף עם המוזיאון לאמנות עכשווית (CAPC), בורדו, צרפת; אוצר: ז'אן–פרנסואה דומו. 
ב-2003 התקיימה תערוכת היחיד "מיכאל גורדון: דפוסים", מוזיאון תל–אביב לאמנות; אוצרים: יונה פישר, משה ניניו (קטלוג). 
ב-2003 התקיימה התערוכה "מארי–אנז' גיימינו ומיכאל גורדון: ספרי–אמן", Galerie Florence Loewy, פריז.

גורדון בוחר להוליך את עבודתו בנתיב שיוצר חוויה יותר מאשר נראוּת. הוא מקפיד על אוטונומיה מקצועית במטרה לגבש שפה מובהקת, שמבוססת בראש ובראשונה על סינתזה בין הנחות היסוד התוכניות שבמסגרתן הוא עובד לבין המבע האישי, ולאו-דווקא על שכלול מיומנויות המכוונות להגשה חזותית יעילה. הוא נמנע מעיצוב המלקט מבחוץ מודלים עדכניים של סמכות, מלחץ האינטרסים של השוק ומפיתויים של אופנה. אלה מובילים בהכרח לשימוש באסתטיקה נורמטיבית, שמאפייניה כבר עוכלו במהלכים אמנותיים קודמים ודורדרו.

 

ההתערבות של גורדון בנושא העבודה אינה מתייחסת אליו כדבר שיש לשווק או למכור, אלא מנסה לחשוף אמת הגלומה בו. לא במקרה מצא את עצמו מנותב לתחומי התרבות והאמנות: הוא בידל את עצמו לעבודה ברמת תקשורת שמתאימה לו, תוך מיקוד של קהל היעד הרלוונטי וויתור על קהלים אחרים. ההימנעות הזאת מושכת את עבודתו, במידת האפשר, לתחום הספר, שהוא צנוע במהותו. בעיצוב ספרים קל יותר להישמר מפיתויי הראווה ומהכפפה של אמצעי המבע לתהפוכות הזמן הבלתי פוסקות.

 

העניין המשולב של גורדון באדריכלות, באמנות פלסטית ובעיצוב גרפי מאפשר לו לתמרן בין המדיומים השונים והמשלימים: האדריכלות–ביחסה לחלל הדף ולאובייקט; האמנות ביחסה ל"אירוע" ולהתרחשות; והעיצוב הגרפי והטיפוגרפי-כגילומם במדיום דו־ממדי. הסינתזה ביניהם מאפשרת ליצור אובייקט פרפורמטיבי ורב־קולי, המדלג בין החושים, בין טקסטים מגוונים, בין טקסט לדימוי ובין דימוי לדימוי, בין סוגי נייר, מרקמים וקיפולים. התנודות האלה מצטברות בחללי הדפים ומניעות קריאה אקטיבית מתמשכת, כהצעה אנושית ותרבותית שנותנת את עצמה.