קנובל אסתר

מעצבת תכשיטים ותיקה ומוערכת עטורת פרסים ומלגות על עבודותיה המוצגות ברחבי העולם. בוגרת התואר הראשון במחלקה לעיצוב תכשיטים בצלאל ולימודי תואר שני ברויאל קולג׳ לונדון.

ב־1950 עלתה עם משפחתה לישראל היא למדה בתיכון נוה-מגן במגמה ביולוגית. היא החלה את לימודי האומנות בבית הספר והמשיכה ללימודי ציור במכון לאמנות פלסטית בבת-ים 1969־1968. בוגרת המחלקה לצורפות בבצלאל 1969–1974. כששנה לאחר הסיום הלימודים ב-1975 זכתה קנובל במלגה של המועצה הבריטית (British Council) ללימודי תואר שני בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון (RCA). 

לאחר מכן היא המשיכה למרכז הצורפות של אותם שנים שהיה באמסטרדם וחזרה לישראל 1979. ובשנת 1980 הוצגה תערוכה ראשונה של עבודותיה בישראל בגלריה דבל בירושלים לצד 
דגנית שטרן-שוקן. 

עבודותיה מתאפיינת בזיקה לזרמים מושגיים, שהשפיעו על יצירה בתחום הצורפות החל מראשית המאה ה־20, ובהקשבה למצב של אי־נחת מתמשכת, המאפיין את מערכת היחסים שבין המשמעות של אמנות ומלאכה. קנובל היא יוצרת שעבודותיה מתמקמות באזורי גבול, בין דיסציפלינות, אמנות ׳חופשית׳ מול אמנות ׳שימושית׳. 

הפעולה שלה בשדה הצורפות היא נסיון להבין ולהגדיר מחדש את מהותו של תכשיט והמלאכה שמאחוריו, זיקתו לגוף ולעולם החפצים, לצד מחשבות נוספות על ההיבטים השונים של המושג ׳ערך׳.

צורפות בראיתה מייצגת רצינות אנושית וגם קלות דעת. היא נותנת צורה לסמלים של סטטוס ונוסטלגיה מחד, ועוסקת במיתוג עצמי באמצעות סימון הגוף ואופנות מתחלפות מאידך. מלאכה, חומרים, טכניקה וצבע הם מרכיבים מרכזיים ב׳טקסט׳ המצוי מאחורי ה׳מחשבות על תכשיטים׳ שאני יוצרת. בחירת החומרים במרחב שבין המסורתי והגבוה – כסף, זהב ואבנים טובות – ובין הנמוך וחסר הערך, כמו עלי ורדים ופחיות שימורים בשימוש חוזר.

חשיבה באמצעות המלאכה, שמצליחה להישמר מבלי לקרוס לתוך השיגרה והכבלים שמתלווים לתרגול רב שנים. היא מציעה דימיסטיפיקציה של אתוס המיומנות בצורפות; כשהיא שמה את עצמה במקומות שבהם שליטה פוגשת חוסר שליטה ולא נודע, משבשת טכניקות מסורתיות וממציאה טכניקות בנוסח ׳עשה זאת בעצמך׳. מתוך השדה הרחב שבו אני צורפת, "אני יוצאת לביקורים בטריטוריות קרובות ובעולם החפצים ה׳שימושיים׳ והפיוטיים".