סדרת עבודות משנות ה-80 של שטרן שוקן, מתחקה אחרי הקשר שבין התכשיט לארכיטקטורה והמרחב סביב בני האדם. התכשיטים שעיצבה משמשים כמבנים על הגוף בדומה למבנים ובניינים שסביבנו ביחס גדול יותר. הנוף האורבני מתקרב אל הגוף ובודק את גבולותיו מבחינת משקל, גודל והתחברות. התכשיט משמש לשטרן שוקן מקרה בוחן, הבודק את המנגנון שלו עצמו אבל גם של העונד אותו. המנגנונים מרמזים על אופן הענידה כמעט כמו שהבית מרמז ליושביו כיצד לנוהג בו, למשל היכן הפתחים והכניסות. צורת השימוש, אופן הביטוי האישי היא מהות היצירה באופן שבה היא שמייצרת שיח ער בין התכשיט או המבנה סביבו לאדם.
שטרן שוקן שאבה השראה לסדרה זו מהפיבולות (Fibula) היווניות העתיקות שמטרתם היה לסגור את הבד של הבגד, בבגדים היוונים המוכרים. הסיכות מורכבות ממבנים היוצרים מסגרת וכאשר הסיכות ענודות הבד ממלא את המסגרת והופך לחלק אינטגרלי של התכשיט. לכל סיכה שני צדדים המשתנים כאשר הסיכה פתוחה וכאשר הסיכה סגורה על הבגד. כל אחת מהסיכות במבט ראשון נראת שונה אך הן כולן חולקות בסיס חשיבה זהה, מבחינה צורנית ומבנית לכולן יש "מסגרת", מחט, ומנגנון נעילה. אבל כל אחת מהסיכות בסדרה "משתמשת" בבסיס שלה שונה. הסיכות, שהן חלק מהמחשבה הפילוסופית של שטרן שוקן בהקשר של "How many is One" משמשות כמטאפורה לחשיבה צורנית חדשה, כמו בעיצוב. הסיכה נותנת דוגמא למערכת הפעלה קיימת, בכל אדם, גוף, חושים, מחשבות וכו' אך עדיין למרות הדמיון כל אדם מתפקד אחרת. הצורניות לא זהה, הפעולות שונות ואפילו השפה אחרת. גם בסדרה זו ממשיכה שטרן שוקן לפרק את המושגים הקיימים בעיצוב ובכלל ולאתגר את המחשבה ואת הצורה והחומר.
במהלך נוסף, שטרן שוקן בוחנת לא רק את מבנה הסיכה, אלא גם את הקשר שלה לעונד.ת ולגוף. הפיבולה הרומית, שמשה גם במובן פילוסופי, כניסוי מחשבתי בתפיסות של גוף ומרחב. הגוף, שלשם הדיון יהיה הרכיבים הקבועים משתנה על פי הסביבה והתרבות אותה הוא פוגש, כשהתכשיט משמש כחוצץ בין הגוף לעולם, לסביבה.
הגוף הנע, נע בין בסביבות ומרחבים שונים ולכן גם האובייקט החוצץ, התכשיט אמור לדעת להשתנות ולנוע על פי אותה תנועה. ההשתנות של התכשיט מסמלת ומגיבה לעולם סביבו בעבודות אלו בוחנת שטרן שוקן את הקשר הצורני של האובייקט לעיר, לרחוב, לבניינים, כשהתכשיט משמש הד שכל הזמן בתנועה בין הגוף לסביבה.