"בין תקווה לשחיקה"

רגע נביטתו של רעיון חדש אינו צפוי, וודאי שאינו ניתן לתזמון. התכנסות חומרי הגלם, המחשבות, המילים, הצורות והחלל נדמית כמהלך זרימה טבעי, שלא ניתן לסימון או לשרטוט מדויק. כמו מיומנויות עתיקות-חדשות שייכת האוצרות למקצועות המשלבים ידע נרחב, תבונה אנושית, זיכרון, גמישות ותגובתיות (רספונסיביות). כמו ההבחנה המדויקת של זמן זריעה לפני הגשם או הסתגלות הגוף לשיווי המשקל החוזר בזמן רכיבה על אופניים - שום מאמר מדעי על שיווי משקל או הכרת גרמי השמיים לא יכולים לספק את התשובה המלאה הנשמרת בגוף הפועל. מילים לבדן אינן יכולות לבטא את המטרונום הפנימי, שמאפשר לאוצרת להשהות את תנועתה היומיומית והרציפה ולסמן את תחילתה של תערוכה חדשה.

לא כל מחשבה אוצרותית מסתיימת בתערוכה. סדר פעולות קבוע אבל גמיש, אישי וידוע מראש מלווה ומותאם לכל אחת מאיתנו. רפרוף של הרגשה, או הבהוב של תובנה, כל אלה מתחילים להניע אוסף של הקשרים, מחשבות, הזדמנויות, שותפות ושותפים לשבט הזמני הנרקם סביב תערוכה חדשה. גם אם סופה של תערוכה נדמה כמחשבה אקדמית ליניארית סדורה, תחילתה דומה להליכה חופשית בשדה פורח באחד הימים הראשונים של האביב. זיהוי של מקום, חלל, מרחב שיש בו רלוונטיות, והיענות לבקשה למלא ריק בתוכן. 

קובץ מאמרים, ספר מעניין, הרצאה או שיחה מוקלטת מרחיבים ומעשירים את השדה המחקרי ואת פיתוח הטקסט החדש. כל מפגש עם חפצים מזרים דרך הידיים ידע ראשוני על חומר ותחושה, פעולה וכוונה. תערוכה טובה, אומר האוצר והחוקר גדעון עפרת, תיתכן בכל מרחב שניתן להעלותו על הדעת ואשר הולם את ההקשר הרלוונטי למוצג. כל תערוכה ראויה מכוננת על "אירוע" או הקשר (פסיכולוגי, חברתי, פוליטי או תרבותי). אין טעם בתערוכה שלא נולדה מתוך הקשר ואירוע משמעותיים.[1] עפרת טוען, ואני מסכימה עם טענתו, כי אצירת תערוכות היא מעשה יצירה (אמנותי) בזכות עצמו. לא פעם הוא כתב על "האוצר היוצר". מכאן שתערוכה שאינה בבחינת "מעשה יצירה" אינה מעניינת, והיא חסרת ערך כתערוכה, גם אם הוצגו בה יצירות מופת.

 

חני רוטשילד היא יוצרת, היא מטפלת, היא אוצרת. במהלך היכרותנו פגשתי אותה שוב ושוב בכל פעם תחת הגדרה אחרת, כשהיא מסמנת את המוטיבציות המניעות אותה בכל פעם מחדש. "בין שחיקה לתקווה" היא אולי התערוכה הראשונה שבה מכנסת חני כוחות ריפוי עם כוחות יצירה ואוצרות יחד. התערוכה, שנבטה דרך המבט הרגיש שלה כמתבוננת, הניעה מהלך ארוך ורחב של מפגשים בין חומר למילים. המבקרות והמבקרים בתערוכה, שפגשנו יחד בשיח הגלריה שערכנו, הקשיבו לנו ומבטיהם נדדו באולם, מחפשים את קצות החוט, את הסימנים המוכרים, את המילים שידעו להתחיל לפרום את המורכבות, הקושי, המועקה והצער העמוקים כל כך.

"איך אנחנו בוחרות את החומר הספציפי שלנו, את אמצעי התקשורת שלנו?" שאלה מעצבת הטקסטיל אנני אלברס, "בטעות. משהו מדבר אלינו, צליל, מגע, קשיות או רכות. הוא תופס אותנו ומבקש מאיתנו להיווצר. אנו מוצאות את השפה שלנו, וככל שאנו מתקדמות, כך אנו לומדות לציית לכללים ולגבולות של החומר".כך נדמה שהדגל בחר את חני רוטשילד, ולא היא אותו. 

נביטתה של התערוכה במסע של חני דרומה לשיחות טיפוליות עם שורדי מסיבת הנובה ומשפחות מפוני טבח 7 באוקטובר: "הרעיון לתערוכה נולד בערבה, למראה שורה של דגלי ישראל מתנופפים ברוח המדברית, שחוקים ובלים. הם היו רעננים ומתנוססים, ועם הזמן התפוררו קצותיהם, הועם צבעם וחורים נפערו בם. עדויות אלה לבלאי הקיום הן גם עדויות לעומק שהם נושאים עימם ולמשקל אחריותם. דגלים אלה לוקטו בסבלנות ובאהבה לאורך זמן כדי לתת אותם ליוצרות וליוצרים, שיפיחו בהם חיים חדשים. במובן מסוים אלו אינן יצירות בתוליות, אלא שרידים של סיבולת אשר קיבלו חיים חדשים". 

 ספר במדבר, המתאר את המסע הגדול של בני ישראל לארץ כנען, פותח בתיאור מחנה במדבר. את סדר המחנה מתווה אלוקים למשה: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם" (במדבר א, נב), וביתר פירוט בציווי למשה ולאהרן "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" (ב, ב). נראה שקביעת סדר מחנה ישראל היא סוג של פרוצדורה טכנית, שמטרתה ליצור סדר במחנה הגדול והכאוטי-משהו שצועד במדבר. רש"י מסביר את הפסוק "איש על דגלו באותות" כך: "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".

בפירוש רמב"ן ליציאת בני ישראל ממצרים נמצא התיאור הבא, שמעניק לדגלים ולנושאיהם ערך רגשי-טקסי: "וזה טעם 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים, בתוף ובכינור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם (שמות יד, ה)".

 

אל שאלת הדגל נדרשת אחרי מאות שנים הציונות. הרצל, שכותב את המניפסט הציוני כמעין בריף של מעצב הפורס ומגדיר את חזונו, מבין שעיצוב יהיה חלק דרמטי בהמשגת הרעיון המופשט. יכולתו התיאורית כעיתונאי מסקר וכתיבתו לתיאטרון משולבות במסמך האוטופי ומנסחות את החזון האדריכלי, הנופי, התחבורתי וגם הסימבולי. דוד וולפסון, שפועל לצד הרצל בהפקת הקונגרס, מתעד את המחשבה על הדגל כך: "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס... בין השאלות הרבות שהעסיקוני הייתה... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו... והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל לבן-כחול - הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו. טלית זו היא סמלנו. נוציא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחולֿ-לבן ומגן דוד מצויר עליו"[2]. החגיגיות שבה מנוסחת הצהרתו של וולפסון והרצון להנכיח את העצמאות הקרובה (כך על פי החזון הציוני) ממשיכים את רוחו של הרצל, שבוחר לפעול ליישום החזון הציוני ולא להמשיך את הדיון עליו. באופן מעניין מהדהדת רוח הדברים גם את הנפת הדגלים המתוארת בספר במדבר. ההתרגשות מצד אחד, והרצון לסמן לעמים האחרים את הנוכחות, הבידול, האחדות וגם ההתרגשות האנושית כפשוטה, מצד אחר.

 

אסון 7 באוקטובר, או כפי שנקרא בתחילה "טבח שמחת תורה", קשר מחדש את הדגל לגורל הישראלים וארצם. היום השמיני והאחרון של סוכות, יום שמיני עצרת או יום חג שמחת תורה, נחגג באופן מסורתי באירוע לילי שבו מניפים ילדים וילדות דגלי נייר ובד ומתועד החל מהמאה ה-17 במזרח אירופה[3]. מייד לאחר הקונגרס הציוני הודפסו דגלים חדשים לשמחת תורה, ועליהם דיוקנו של הרצל. לאורך המאה ה-20, וגם במאה ה-21, הודפסו על דגלי הנייר סמלים וציטוטים, המשקפים את התקופה ומשמשים מראה לאירועי השעה. כך, בתקופת המנדט הודפסו דגלים נושאי דימויים של חקלאות וכיבוש הקרקע, ובתקופת מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים שולבו דמויות של חיילי צה"ל מקושטים ברסיסים מנצנצים.

 

שריפת היישובים והמלחמה הנוראה שפרצה בעקבות הטבח, החזירו את הדגלים ביתר שאת אל המרחב הציבורי. באחת, נשטפה הארץ בדגלים. מסעות פרסום פרטיים וממלכתיים קראו לתליית דגלים במרחב הציבורי והפרטי כאחד. המופע החזותי שהיה נחלת יום העצמאות, סימן את תחילתה של שנה שנעה בין אסון לשיקום. אותם דגלים מלווים מאז את משפחות החטופות והחטופים, את הפגנות המחאה נגד התנערותה של הממשלה ממהלכי פיוס ושלום. את הפגנות המחאה נגד הממשלה כמו את הפגנות התמיכה בהמשך הלחימה. רבבות של דגלים ליוו את מסע המשפחות לירושלים, ולרגע נדמו למצעד החגיגי שנהוג היה ביום ירושלים והפך היום ל"מצעד הדגלים". דגל ישראל, שהיה שנים מסומן כסמלו של המחנה הלאומי, חזר להיות שייך לכולם.

 

דגלי ישראל שהיו תלויים לאורך הכביש שעליו נסעה חני רוטשילד, מסמלים את התנועה אל השבר וממנו. הדגלים שהיו תלויים לאורכו, שהלכו והתבלו ברוח ובשמש המקומית וליוו את חני המטפלת בטראומה, היו לחפץ מניע של חני האוצרת. אחרי שאספה אותם ומיינה והקדישה מחשבה כדי להבין מה הם מבקשים. בחרה לפנות למאה יוצרות ויוצרים, שבחרו כל אחת ואחד דגל כדי לטפל בו ובעצמם. חלקם עסקו בשימור, באיחוי ובטיפול והחזירו את הדגל למידותיו ולצורתו הראשוניות, חלקם קיפלו, ארזו ושימרו את הממצאים כשרידים אחרונים, ממצאים היסטוריים, וחלקם השתמשו בדגל כנקודת מוצא ליצירה חדשה שנושאת איתה צער, כאב, אובדן, אבל גם תקווה.
 
דגלים, על פי החוק, אסור להשליך כפסולת. יש לגנוז אותם בזהירות ובקפדנות, או במקרה של חני, להפוך אותם לתערוכה. אני מבקשת לסיים בציטוט של גדעון עפרת על הכוח הטמון במהלך האוצרות: "אצירת תערוכה היא יותר ממתן שירות מפנק לאמן וליצירות המוצגות. מבלי לפגוע בתנאי התצפית הרלוונטיים ליצירות, עשייה אוצרותית מבוקשת תהא ניחנה באוטונומיה, שלפיה היצירות הן חומרי הגלם ליצירה האוצרותית. אכן, תביעה כמעט בלתי אפשרית, ואף על פי כן, אתגר: ללכוד באותה תערוכה הן את יצירת האמן והן את יצירת האוצר, כאשר זו האחרונה מפליגה אף מעבר לאופק היצירות אל עֵבר אופק תרבותי/היסטוריוסופי רחוק יותר".

לשאלה מה עושה אוצרת בזמן מלחמה יש תשובות רבות. חני רוטשילד הצליחה בפעולה הייחודית המאפיינת את דרכה האוצרותית-טיפולית-יצירתית לקיים מרחב של זיכרון-יצירה וריפוי - הרהור זמני שהופך לפעולה סוחפת ומבוססת, מרחיבה ומאפשרת. אם אצל עפרת אוצרות היא יצירה אמנותית, אל חני אוצרות היא כלי יצירתי לריפוי חברתי. 

 

 

[1] ג' עפרת, "חמישה היגדים על אוצרות", ינואר 2020[2] ד' ולפסון, "הדגל והשקל", ל' יפה (עורך), ספר היובל למלאת חמש ועשרים שנה לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ג, עמ' 297-296. [3] ח' גרוסמן, 'דגל הדגלים', "עת-מול": עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גיליון 30 (177): 29-28, 2004.