נוי ניימן בשיחה על ההחלטה לעצב פרויקט ששובר את היומיום בסטודיו ועל הפונט החדש שפיתח במסגרת החממה לטיפוגרפיה עברית "עיבריד" המחבר את ההגירה הישראלית העכשווית לברלין עם היידיש המסורתית, על עיצוב ספקולטיבי של שפה ועל הקשר החי בין ההיסטוריה והעבר להווה ולעתיד. 

 

תום
היי נוי ניימן, מה שלומך?

נוי
מצוין מה שלומך?

תום
לא רע בכלל, כל יום שאנחנו יכולים לדבר על אותיות זה יום טוב בעיניי. אז שמחה מאוד שאתה כאן איתנו ואולי נתחיל קצת כמו שאנחנו מתחילים את כל השיחות בסדרה הזאת מזה שתציג את עצמך ונמשיך משם.

נוי
טוב, אני אתחיל בהתחלה. קוראים לי נוי ניימן ולא נוימן כמו שרבים טועים. אני חי בפרדס חנה נשוי פלוס שלושה ילדים, מעצב גרפי כבר הרבה שנים, עשרים שנה, אולי יותר. בוגר בצלאל תואר ראשון ויש לי סטודיו לעיצוב שהוא כרגע בפרדס חנה שהוא עוסק בעיקר בתהליכי מיתוג, ועולם הטיפוגרפיה הוא תמיד היה ליד, זאת אומרת אף פעם לא פיתחתי את זה כמעין ביזנס אצלי. כבר בפרויקט הגמר בבצלאל חלק מפרויקט המיתוג היה פיתוח פונט. ולאורך השנים עשיתי על אש קטנה, עיצבתי אותיות ותמיד עסקתי בלוגואים, תמיד דאגתי שהדברים יהיו בנויים מטיפוגרפיה אישית שלי. אבל כמו שאמרתי, זה אף פעם לא הפך להיות הדבר המרכזי, תמיד קצת פחדתי מזה. מכל מיני סיבות, גם כאילו אם אפשר להתפרנס מזה בישראל. יש לי כמה פונטים פה ושם קצת ב־אאא, קצת בפונטביט, אבל אף פעם לא הפכתי את זה כמו שאמרתי. ולפני איזה שנה-שנה וחצי אמרתי איך בא לי לחזור לעשות טיפוגרפיה ואמרתי אני אקדיש לזה יום בשבוע וזה יהיה היום שאני מפתח את הדבר הזה, את הפאשן שלי לטיפוגרפיה עברית. ואז נתקלתי בקול קורא של שנקר ואמרתי זאת הזדמנות מצויינת אולי לאיזה שהיא מסגרת, כי לעשות לבד זה תמיד יותר קשה, במיוחד אם זה לא הדבר שאתה עושה יום יום.

תום
אז אני אעצור כאן רגע ואגיד כשאתה אומר הקול הקורא של שנקר, אתה ואני משוחחים כאן בעצם ומכירים לשמחתי במסגרת חממת מפעל הפיס לטיפוגרפיה עברית או לאות העברית שמתקיימת בתוך המרכז שנקר לחקר העיצוב. כשהתפרסם הקול הקורא הזה הוא היה קול קורא לפרויקטים מחקריים שבסוף שלהם יש מערכות של פונטים חדשים.

נוי
נכון.

תום
מה שהצעת לפרויקט הזה שתכף נדבר עליו קצת בהרחבה הוא מאוד שונה ממה שאתה עושה ביומיום שלך, וגם מסוג הפונטים שפיתחת עד כה בתוך הסטודיו בעבודה מסחרית.

נוי
באמת העבודה שלי באמת ביומיום, היא עבודה מסחרית מול לקוחות מסחריים ואולי גם מוסדיים, אבל הפונט שפיתחתי הוא בכלל הגיע, זה פונט יידיש ואם אני מנסה כאילו להבין איך הגעתי לזה, שניה אני הולך אחורה רגע, ראיתי איזה שהיא כתבה באיזה שהוא עיתון על ישראלים מהגרים בברלין, אנשים שעברו לגור שם וראיתי שהמספר הפנומנלי של 30,000 איש, אנשים חיים שם. הדבר הזה תפס אותי מאוד, דווקא לא בהקשר של טיפוגרפיה, אבל דווקא בהקשר של היסטוריה. כאילו, סתם נכנסתי למחשבות עמוקות כל כך הרבה אנשים חיים בברלין מסיבות כאלה ואחרות, כאילו כל הדיון על האם ההיסטוריה חוזרת, לאן זה לוקח אותנו פה. אנחנו מדברים על לפני שנה וחצי-שנתיים מהפכה משפטית בישראל. ובאמת זה מחשבות שגם ליוו אותי נשארים פה, לא נשארים, הולכים. וזה הנושא הזה מאוד בער בי ופתאום עלתה לי איזה שהיא מחשבה כאילו מה קורה, שוב אני עוד לא הגעתי בכלל לטיפוגרפיה, אבל מה קורה בכלל עם הישראלים שמדברים בברלין ומפתחים שם, מתפתחים שם וגודלים שם ומביאים צאצאים ובאיזה שפה הם מדברים? האם זה עברית, האם זה עברית וגרמנית, האם זה עברית, גרמנית ואנגלית? ואז הייתה לי איזה שהיא שיחה לא מזמן קרוב לאותו זמן שנתקלתי בכתבה על זה שיידיש היא בעצם הלחם בסיסי של עברית-לשון קודש וגרמנית. ואז המחשבה שהייתה לי, מה קורה לישראלים שחיים בברלין או בעיקר לילדים קטנים שחיים בברלין שלומדים את השפה מגיל צעיר מאוד, אם מדברים עברית וגרמנית, האם זה יידיש חדשה? והדבר הזה באמת מאוד ריתק אותי. ואז שאלתי אם זה יידיש חדשה, איך זה יכתב? ואז פה נכנס באמת החממה הטיפוגרפית של שנקר כי זה איך שהוא הגיע, אני לא בדיוק זוכר את הכרונולוגיה של הדברים אז זה הגיע בערך פחות או יותר באותו זמן ואמרתי הנה, יש פה רעיון למחקר ויש פה רעיון לפונט. אפשר לחבר את שני הדברים יחד ולעשות מזה פרויקט מחקרי וגם פרויקט טיפוגרפי.

תום
אנחנו במסגרת השיחות האלה מדברים עם מעצבות ומעצבים שמה שמניע אותם לעצב אותיות חדשות הוא כל פעם קצת אחר, ולכל אחד יש את המתודה או את המקורות של הסקרנות שמעניינים אותו ואותה, ודיברנו קצת על אנשים שמתחילים לעצב אותיות מתוך דוגמאות ותיקות או עתיקות שהם רואים בשילוט או בכל מיני דוגמאות של של דפוס. ואנשים שמעניין אותם צורה מסוימת של אות ממקורות כאלה ואחרים, או שימוש מסויים ובמקרה הזה זה דוגמה מעניינת במיוחד שמתחילה מתוך תופעה תרבותית ומתוך שאלה שהיא חברתית בכלל והשאלה הלשונית מובילה לשאלה צורנית וטיפוגרפית.

נוי
נכון, זה פעם ראשונה שאני עושה את זה כך, כי פונטים קודמים שעשיתי תמיד באו מתוך איזה Revival או מתוך איזה מחווה לאות או לשלט או לדברים שראיתי בעבר כחלק מעולם השראות או מדברים שראיתי במהלך החיים שלי. ופה באמת זה הגיע הפוך, זה הגיע דווקא משאלה ממקום הרבה יותר מחקרי אני חושב, מאיזה שהיא שאלה לשונית. זה אולי תפיסה אקדמית, ואני לא אקדמאי בהגדרה שלי, כי אני סיימתי בתואר ראשון בקושי, אבל זה תפיסה הרבה יותר אקדמאית שהביאה את העניין המחקרי וקודם כל לפני שחשבתי בכלל על טיפוגרפיה. זאת אומרת, רק תוך כדי פרויקט הבנתי איזה אותיות אני רוצה לייצר, זאת אומרת בהתחלה ניגשתי להשראות טיפוגרפיות יידישאיות מהמאה ה־18 וה־19 שיש שם איזה שהוא פרץ של התחדשות של האות העברית שמתחיל..

תום
אוונגרד.

נוי
כן, אוונגרד. וגם כל מיני זרמים אחרים שקורים במאה, אולי אפילו תחילת המאה העשרים, שהם משפיעים בעצם על טיפוגרפיה. רואים את זה בעיקר בספרות, פחות בעיתונות אבל בעיקר בכריכות של ספרים שפתאום לאותיות העבריות הן לא נשענות על לשון הקודש, הן לא נשענות על האות המסורתית המרובעת, אלא פורצת את הגבולות של עצמם וגם הרבה פעמים מחקה את האות הלטינית תלוי או הקרילית, תלוי איפה זה קורה. וזה היה ההשראה הראשונה שלי, ניגשתי לדברים האלה והתחלתי לחפש ובאמת יש שמה דברים יפיפיים. אני לא זנחתי את זה, שמרתי את זה בצד, אבל ככל שהעמקתי בפרוייקט גיליתי דברים חדשים ואולי עתיקים יותר ומעניינים ומרתקים לא פחות, לדעתי. כי באיזה שהוא באמצע החממה מתישהו גיליתי את הוויבערטייטש. וויבערטייטש זה בעצם כתב לנשים שהומצא בגרמניה, הוא יועד לנשים בלבד.

תום
מה זה אומר, יועד לנשים בלבד? למה לנשים?

נוי
כי נשים לא יכולות לקרוא בספר התורה לא יכולות להשתמש באותיות הקדושות. מדברים על המאה ה־16 בגרמניה. ומאחר והן לא יכולות להשתמש באותיות הקדושות העבריות, לשון הקודש, היה צריך להמציא להם אותיות אחרות כדי שהם יוכלו לתקשר עם הקהילה שלהם, בעיקר על דברי חול, זאת אומרת על ענייני יומיום, כביסות, ילדים, דברים כאלה.

תום
זאת אומרת, זה רגע. שהמערכת אל״ף־בי״ת העברית של אז מתחילה איזה שהיא היפרדות שלא שרדה, אבל היא החזיקה תקופה מעניינת מאוד בין אותיות לצורכי קודש ואותיות לצורכי חול, לצורכי יום־יום וחולין.

נוי
כן חשוב לציין שזה לא בעצם פונט ספציפי אלא זה ממש אותיות שהן מבוססות על עברית אבל הם לא רק עברית, אבל זה ממש סוגי אותיות שונים וסוגי כתבים שונים ששומרים על מאפיינים דומים. אני מאמין שבאמת האותיות האלה נבנו בצורה שעטנזית כזאת שהתפתחו לאורך השנים, שלקחו מכל מיני מקומות, כי המקורות הראשונים או העתיקים יותר שמצאתי הם בעצם, הם מאוד לא הומוגנים וככל שהדברים עוברים, הגרסאות של המאה ה־16 מאוד לא הומוגניות ולעומת זאת גרסאות של אותם אותיות וויבערטייטש של המאה ה־18 הם כבר הרבה יותר מסודרות ומסוגננות. וגם פה הייתה שאלה מה אני עושה עם זה? זאת אומרת למה בחרתי את זה, זאת אומרת הייתה פה שאלה באמת למה דווקא וויבערטייטש ולא להישען על דברים אחרים שכבר היה לי ברור שלשם חשבתי שאני אלך. זאת אומרת, מתכוון לאותיות שנתקלנו בהם של המאה ה־19 והעשרים, האותיות האוונגרד שדיברנו עליהם קודם.

תום
יש כאן איזה שהיא הבנה שהיא מאוד מעניינת, גם כשהבאת את הממצאים האלה לאורך תקופת המחקר למפגשים של החממה, היה כאן איזשהו גילוי מאוד מעניין שבעצם למאזינינו שלא מכירים את הוויבערטייטש הזה, כי גם אף אחד מאיתנו לא הכיר אותו ולא נתקל בו קודם מחוץ למסגרת הזאת. זה איזה שהיא היסטוריה קצת נשכחת, אולי מומחים לתחום מכירים אותה, אבל היא לא מוכרת כמו שאנחנו יחסית מכירים את היידיש קצת במרחב שלנו. זה לא סגנון, זאת אומרת זה לא פונט מסוים לעברית או סגנון מסוים של תקופה מסוימת, אלא זה בעצם מערכת אותיות שחלקה עברית וחלקה לא עברית. וכמו שאמרת יפה היא שעטנזית, זאת אומרת מאוד קל לראות בדוגמאות המוקדמות איך יש שם חיבורים מאוד שונים ולפעמים סגנונות שונים של כתיבה בתוך אותו דף של טקסט. ואני חושבת שזה היה מעניין לראות את הבחירה שלך לחפש מענה לתופעה תרבותית עכשווית, בתוך מענה שכבר התקבל לתופעת תרבותית לפני כמה מאות שנים. בשני המקרים הצורך הוא צורך חברתי, והשינוי הוא שינוי חברתי ועכשיו העיצוב של אותה תקופה נדרש לתת לזה מענה. רק שאתה לא מתעסק בדיוק בהווה אלא קצת בעתיד, בעתיד אפשרי, מה שנקרא עיצוב ספקולטיבי.

לתמלול המלא >>>