למאמר המלא >>>

חואני מוקמל היא אומנית ומעצבת המתמחה בטקסטיל, אספנית וחוקרת חומרים. עבודתה העמלנית מרחיבה את גבולות החומר וגורמת לו לשנות מרקם ותצורה. יצירותיה משקפות את מרחבי השיטוט הפנימיים בהם היא מנווטת באמצעות החוט והמחט והוצגו בארץ ובעולם לרבות בפולין, באיטליה  ובטאיוון.   

ביקור בסטודיו של חואני, הממוקם בביתה, מספק הצצה ל"חדר פלאות פנימי," אישי ונשי. חדר הפלאות המסורתי נועד להנציח את טעמם האישי של אצילים ובעלי ממון אירופאים ולבסס את מעמדם על ידי חשיפת הקהל לאוצרות אקלקטיים אשר שיקפו את טעמם האישי.  מנגד, חדר הפלאות של יוצרים , אוצר בתוכו אוספים שאינם מוצגים לראווה, אלו משקפים את סמטאות הנפש בהן משוטטת תודעת היוצר.ת הפועלת בסטודיו. 

חואני מטפחת אוספים של פיסות טקסטיל, נייר, עץ, הזמנות לתערוכות, תוויות של בגדים ותגיות תאריכים של מוצרי מזון. הוצאתם מהקשרם המקורי והיומיומי והתמורה שחלה בהם לאחר עיבודם על ידי היוצר.ת נוסכת בהם משמעות אחרת מעבר לייעודם המקורי. וכך, חומרים אשר לעיתים נחשבים כפסולת עבור אחרים, הופכים תחת ידיה לחומר גלם הקורא לה לפעול: לחורר, לשזור ולרקום. מדפים עמוסי ספרים, קופסאות מפלסטיק ומקרטון המכילות פרגמנטים של זיכרונות שתורגמו לניסיונות ותרגילים בחומרים שונים. חפצי נוי ממקומות שונים בעולם,  קערות נייר, כל אלו מתפקדים כלוכדי זיכרונות, מוצגים  נפלאים ובעלי משמעות. אוצר החלקים נסתר כרגע מעיני הקהל הרחב, אך יתכן שיבוא יום ופרטים מתוכו יטופלו, יעובדו ויוצגו. 

המהפכה התעשייתית אפשרה ואף קידמה זן חדש של אספנות אורבנית. עד אז נהוג היה לאפיין  את האספן כדמות בורגנית המונעת ממוטיבים כלכליים, המשך ישיר ומשוכלל לבעל חדר הפלאות המסורתי אשר ביקש לייצר לעצמו רווח כלכלי באמצעות האומנות.[1] 

למולו, ניצב האספן המשוטט (flaneur), בן דמותו של וולטר בנימין, תצפיתן בעל נפש רומנטית ואסתטית הנוהג לאסוף חפצים שלא לפי ערכם הפונקציונלי או התועלתני אלא בשל העובדה שבהשראתם הוא יכול לשאת מבטו למרחקים. [2] אוספיה של חואני, טעוני רגש ומטען תרבותי ומספקים רמז על אישיותה ותהליכי העבודה המאפיינים אותה. 

חואני נולדה בבוליביה ובשל המצב הפוליטי עברה משפחתה לצ'ילה. משבגרה עלתה ארצה בעקבות אחותה ובסיוע הסוכנות . את לימודיה בשנקר סיימה כבוגרת המחזור השני בשנת 1974.  במסגרת לימודיה שהתה בארצות הברית כחודשים על מנת לעבוד בסטודיו לעיצובים והדפסת בדים. בתום לימודיה עבדה במפעל "זיקית" במחלקת ההדפסה . לאחר שלוש שנות עבודה חשה כי הצורך להיענות לדרישות הלקוחות להעתיק דוגמאות של בדים שהביאו מחו"ל אינה מספקת אותה והיא יצאה לדרך עצמאית והקימה עסק קטן ומצליח לעיצוב טקסטיל לחדר ילדים. הצורך להתעסק עם עולמות השווק והמכירות לא קסמו לה והיא החלה להשתתף בסדנאות שאפשרו לה לחקור ולהתנסות במסגרת עמותת "אומנים יוצרים" והחלה להשתתף בתערוכות הקשורות לעבודות יד אומנות הסיב.   

בשנת 2008 יזמה העמותה סדנת אוספים בהנחיית ישעיהו איש גבאי - איש אשכולות, אמן, אוצר ומרצה בכיר בשנקר. הרצאותיו של איש גבאי עסקו באספנות ובדחף האנושי לתעד, לקטלג, לשמר ולהותיר חותם. אוסף כאמצעי להעביר מסר קיומי ובלתי מפוענח המאפשר ליוצר.ת להטביע על גביו את חותמו. לסדנת האוספים הביאה חואני אוסף הזמנות לתערוכות מנייר שהינו חומר זמין ומתכלה ונגיש לנו בחיי היום-יום מוכר במיוחד כמצע לכתיבה, להדפסה או ליצירה.  במקרה זהו שימשו ההזמנות כחומר גלם, שעובד עוד ועוד על ידי תפירה רפטטיבית ומופשטת באמצעות חוטים צבעונים. התמסרותה של חואני לעיבוד הנייר אפשרה לה למתוח את גבולותיו עד כדי "כניעה", דחיסות התפרים גרמה לניר להתפורר בחלקו והוא עבר פאזה מדו מימד לתלת מימד וקיבל תכונות טקסטיליות. 

בשנת 2016 הוזמנה מוקמל על ידי מעצבת טקסטיל נאורה ורשבסקי לקחת חלק בטריאנלה לטקסטיל בלודז'. בטריאנלה הציגה את העבודה "בראשית" אשר כללה ארבע קערות בגודל 60 ס"מ, שמוקמל מכנה בכותרות יום, לילה, טבע וים.  עבודות אלו הפכו לשלד לתערוכת היחיד של מוקמל, "שעות ומעגלים" (באוצרות איש גבאי), שהוצגה בשנת 2018 בגלריה פריסקופ. 

בתערוכה הוצגו חמישים קערות דקורטיביות ועדינות מראה, בשלוש קבוצות לפי גודלן ושיטת ההצבה.  הקטנות ביותר נתלו על הקירות ואילו הגדולות הוצגו על עמודים שבתחתיתם מראה, אשר חשפה את צידן השני כנגטיב של הצד העליון . התוצאה הסופית הייתה רצף תנועות הרפטטיביות אשר ייצר מקצב שתפקד כ"ספר הדקדוק הפנימי" של האומנית המספר עליה ועל עומק יצירתה. בארכיון מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל, מצוטט איש גבאי באומרו כי "עבודה מגיעה מהבטן מתוך משיכה לא רצונית לקצוות הפרומים, למצבי קיצון וערכים לימינאליים".  בהקשר זה ניכר כי חואני העזה והצליחה לדחוק את החומר לנקודת הקיצון שלו ואף לפתח טכניקה מקורית לטיפול בנייר. 

התערוכה חשפה לראשונה  "אוסף בלתי נראה" [3] (מושג המתייחס לספרו סטפן צוויג) שהתקיים עד אז רק ב"חדר הפלאות" של היוצרת, הלא הוא הסטודיו האישי , והציג בפני באי התערוכה את הקשר הקיים בין היוצר והחפץ. 

המבקרים קיבלו את התחושה של חומר שונה שכמעט אינו מזוהה עוד עם נייר. רק מבט קרוב יכול היה להסגיר את הדיאלוג שבין עולמות החומר ואת התהליך העמלני שהושקע בתהליך היצירה. 

סדרה נוספת שממחישה את המעבר שעשתה חואני מטקסטיל לנייר וחומרים נעשה במסגרת תרגילי הדפס שעשתה עם איש גבאי. היא יצרה כלי עבודה מקרטון, ליפפה אותם בחוטים אשר באמצעותם יצרה את ההדפס הידני. גם כשנראה שעבודת הסיבים נעדרת מהיצירה שלה, הרי שלמעשה החוטים הם הבלט של הדפוס אשר מאפשר את ההדפס הידני. עבודות אלו טרם הוצגו והן מממתינות לגאולתן מחדר הפלאות לכשתמצא האכסנייה המתאימה. 

אמה של חואני, לושה ברקון, ילידת פולין, שרדה את מחנות ההשמדה בעזרת הסריגה וידיה הטובות שהובילו אותה למחזר סוודרים ישנים בתמורה להגדלת קצבת המזון. חואני מספרת כי העיסוק בטקסטיל היה נוכח בחייה משחר ילדותה. אמה נהגה לסרוג ולתפור את בגדיה בעצמה ואילו היא ואחותה נהגו לאסוף שאריות טקסטיל מהמפעל של אביה ותפרו לבובות שמלות. המסר שעבר אליה מאמה, מספרת חואני, דגל בעמלנות ובעבודת ידים כפרקטיקה מחייבת לחיים. 

בתה, טליה מוקמל, היא מעצבת מוצר ויוצרת, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שמייצרת כלי קראפט בשיטות המשלבות עבודה ידנית וטכנולוגיות עדכניות. 

העיסוק בטקסטיל ובמלאכת יד לאורך שלושה דורות משפחה אפשר להן בעת הצורך להפוך תפקידים ולסייע זו לזו.  שיתוף הפעולה בין חואני ובתה, טליה מתמשך וסימביוטי. בשנת 2019 הוזמנו השתיים להציג יחד בתערוכה במוזאון בעיצוב בחולון בשם "שיח גנטי" (אוצרת: רונה זינגר). עבודה זו הייתה חלק מאשכול תערוכות שעסקו במערכות יחסים ותהליכי יצירה המאפיינים אנשים בעלי מטען תורשתי דומה אשר בא לידי ביטוי בשפה האומנותית המאפיינת אותם. בגלריה הפנימית הוצגו עבודותיהן בתוך שולחן ארוך. מתוך אוסף אובייקטים בעלי משמעות להיסטוריה המשפחתית חולצו  דימויים ותבניות אשר הומרו לתיבות תכשיטים / מזכרות בטכניקות שונות המאפיינות אותן כיוצרות. החפצים הונחו יחד ללא הפרדה ואפשרו לצופים לעקוב אחר המכנה המשותף האומנותי שלהן, מבלי לדעת היכן עובר הגבול , מתי מסתיימת עבודתה של אחת ומתחילה עבודה של השנייה. במסדרון ההיקפי, בתוך תיבות הזכוכית  התלויות בו דרך קבע, הוצגו עבודותיהן בנפרד. כך ניתן היה לראות את טביעת האצבע הייחודית המבדלת כל אחת מהן.  אופן ההצגה ייחודי זה מתכתב באופן מובהק עם ארונות התצוגה שהיו מסימני ההיכר של חדרי הפלאות ומהווה רפרנס חזותי לסטודיו של היוצרת.  

בית ילדותה של טליה משמש לה כ"אטלייה"  ואמה כמנטורית ואסיסטנטית לעת מצוא. לאחרונה הציגה טליה תערוכה שעסקה בזיכרון ומשפחה.  "המסע אל האי רצפה" - מסע אישי לעבר היסודות עליהם נשען התא המשפחתי. טליה יצקה לתוך מרצפות הטראצו זיכרונות חומריים של סבתה ופיסות מתוך  אוספיה של אמה. באחת התחנות פוגשת טליה את אמה ומודה לה על המתנה המופלאה שהעניקה לה. על אחת ממרצפות ה "טראצו" שעצבה וייצרה טליה, נכתב: "אמי שמשה לי חומר גלם".  (אבות ישורון). 

הביקור בסטודיו של חואני התווה את התפתחות מאמר זה העוסק במשמעותם של אוספים ותפקידו של "חדר הפלאות" הפרטי של יוצר.ת ובקשר הייחודי המתקיים בין שלושה דורות של נשים יוצרות, מעצב ומשפיע על חייהן .  

האוספים המפוזרים בסטודיו ללא היררכיה ומשמעות כמקובל בחדרי פלאות, הינם חלק משדה הפעולה של היוצר.ת ואשר באמצעותם היא מתעדת ומנכיחה את מסעותיה בארצות החומר והרוח.  

היטיב לשורר זאת, אבות ישורון [4]בשירו "האוסף" : אני אוסף משמע אני קיים. היוצר מביע את תשוקתו לאומנותו באמצעות החפצים שבחר לאסוף. 

הפניות

[1] Danet, Brenda  & Tamar, Katriel (1994) "Glorious Obsessions, Passionate Lovers and Hidden Treasures: Collecting, Metaphor, and the Romantic Ethic. [2] ולטר בנימין, כרך א: המשוטט, אני פורק את ספרייתי/ הרצאה על אספנות 107-108  [3] שטפן צוויג, האוסף הבלתי נראה, הוצאת מנגד[4] אבות ישורון, מלבדאתה, עורכות : הלית ישורון , לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

וולטר בנימין, כרך א המשוטט , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 107-108  40-41. 

ישורון, אבות , מלבדאתה,  עורכות : הלית ישורון , לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד. 

צוויג, שטפן , האוסף הבלתי נראה , מעשה מימי האינפלציה הגרמנית ,מנגד הוצאה לאור, ירושלים. 

Danet, Brenda  & Tamar, Katriel.  "Glorious Obsessions, Passionate Lovers and Hidden Treasures: Collecting, Metaphor, and the Romantic Ethic." The Socialness of Things, Essays on the Socio-Semiotics of Objects, edited by Stephen Harold Riggins, Mouton de Gruyter, Berlin – New York , 1994.