אסור לקטוף

גלית גאון, ראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בשיחה עם היוזמות של פרויקט 'כלניות שלי'


'הכלניות שלי' הינו פרויקט שהחל כפעולה יצירתית הנובעת מתוך הכאב והאובדן שפקדו את החברה הישראלית בשביעי באוקטובר 2023. קבוצת ה"סלון" בה שותפות שיר מאיר גנות, מאיה אברמובסקי, נטע פרדקין ואירית אורמן החלו בליקוט איורי "כלניות" תוך שהן מציגות אותן בחשבון האינסטגרם mykalaniyot@.


שלום לרוח שמאחורי הפרויקט 'כלניות שלי'
נתחיל מההתחלה, ספרו לי עליכן?
 
אנחנו הסלון, שיר מאיר גנות, מאיה אברמובסקי, נטע פרדקין ואירית אורמן. כולנו מעצבות ויוצרות בתחומים שונים, התאגדנו ל״סלון״ במהלך הלימודים המשותפים בשנקר. החיבור נבע באופן ישיר מהחברות שלנו ומכך ש כולנו נשים ביקורתיות "שלא לוקחות כמובן מאליו בריפים ומשימות". 
״הסלון״ הוא 'המעגל שלנו' והוא משמש כפלטפורמה שמאפשרת לנו ליזום ולהגיב דרך שיח או פרויקט, בתוך מסגרת תומכת ומחבקת. למרות שלמדנו ביחד, כל אחת עוסקת בתחום מעט שונה שיר מעצבת לדיגיטל, אינטראקציה וחווית משתמש (Wix), מאיה גם היא מעצבת לדיגיטל, ומתעסקת גם במוזיקה ובוידיאו, נטע עוסקת בצד האופרטיבי יותר של עיצוב וסטודיו (Field Day) ואירית היא דיג׳יי, מקעקעת ויוצרת. יחד אנחנו מגבשות ומוציאות לפועל פרויקטים שונים בעיקר סביב עיצוב ויצירה ישראלית, אך לא רק. (לדוגמא הפרויקט הראשון שלנו: פודקאסט ״בסופו של דבר״) 
 
למה הכלניות? 
 
אחרי יום שבת הנורא ההוא השתתקנו. ההלם, הכאב והטראומה הציפו אותנו כפי שהציפו את כל מי שחי במדינה (וברוב העולם). ההרגשה של חוסר אונים ופחד יצרה אצלי (שיר) צורך להתבטא, התחלתי לשרבט כלנית על דף, וחשבתי על בארי ועל דרום אדום. על נסיעות לעוטף באביב כל כך הרבה פעמים בעבר. תהיתי מה יהיה השנה. היה בזה משהו מאוד אמוציונלי ולא חשבתי בכלל על הסמל של כלנית (בדומה לפרג במלחמת העולם) או לפרח הלאומי של ישראל (ההבנה הזאת הגיעה אחר כך). הדקות הספורות של שרבוט הכלנית היו מדיטטביות, שקטות, משהו שהיה חסר לי כל כך בימים ובשעות שקדמו להן. 

הסתכלתי על הכלנית ועניין אותי לחשוב עם ״הסלון״ מה הן חושבות (חברותי המוכשרות והיצירתיות..), שלחתי להן בקשה שאני רוצה שהן יציירו גם. איחלתי להן את השקט שפגשתי כמה דקות לפני. בשיחה מהירה בינינו הבנו שכדאי לבקש מעוד אנשים, להציע שיצטרפו אלינו למדיטציית ציור כלנית, פנינו לבני המחזור שלנו, מרצים ומרצות, עמיתים בעבודה. 
רצינו לאפשר לעוד אנשים לנוח לכמה רגעים מהכאב, או לפחות לתת לו ביטוי. רצינו לייצר שקט. לאנשים יוצרים, שפשוט איבדו את קולם אל מול הזוועה וההלם. כתבנו ״בריף״ ושלחנו הודעה בכמה קבוצות. ההיענות הייתה מהירה, כל כלנית שנשלחה ריגשה אותנו וריווחה עוד קצת את הלב והראש, הבנו שצריך לאגד אותן תחת מקום מסוים.
 
אחר כך הדברים התקדמו החלטנו שאנחנו לא מסננות את מה ששולחים, לא בוחרות. 
ה״בריף״ פתוח לכולם - מאיירים, אמנים, מעצבים, יוצרים, וגם ילדים, אימהות, אבות.. הכלנית היא הזדמנות לשקט. 
בראיון שנתנו לווינט סיפרנו שאין לנו פה מסר פוליטי או אמירה קשה ונוקבת. הרעיון הוא פשוט - מדיטציה, הנצחה ורגש (לתת לו ביטוי או לתת לו נחת, כל אחת לפי מה שתצטרך). כולנו דואגות לחטופים ומאחלות שקט ושלום במהרה, ומבינות שהשקט יגיע מתוכנו, והכלנית היא ההזדמנות ליצר שקט ביחידים, עד שיהיה שקט לכולנו.
 
מה אומרת גלית? אני קצת כותבת מה שעולה לי בראש.

זה נהדר, בדיוק מה שצריך
 
כשראיתי את הפרויקט שלכן, חשבתי על הנוהג להניח פרחים במהלך הלוויה. חיפשתי פרחים קשורים לזיכרון, ובאמת הכלניות שהיו אינטואיטיביות עבורכן, צפו כפרח משמעותי בתהליכי זיכרון ואבל, אולי בגלל שבריריותם. הם לא נמצאים בזרי אבל רגילים, אבל תראי מה למדתי
 
מסורת הנחת פרחים על קברים החלה לפני כ-2000 שנה, בימי יוון העתיקה. אז היה נהוג
להניח זרים על קברים של לוחמים גיבורים. האמונה הייתה, שאם הפרחים מכים שורש ופורחים זהו מסר מנשמות המתים, כי הם מצאו את מקומם בעולם העליון והם מאושרים.
 
לכלנית מורשת תרבותית עשירה שקשורה קשר הדוק לסיפורם של אפרודיטה ואדוניס. על פי המיתוס היווני הישן, אפרודיטה שמרה על אדוניס כבת לוויה שלה במשך זמן רב מדי - כתוצאה מכך, האלים האחרים רצחו אותו. 
כשהאלה היפה אפרודיטה בכתה על קברו של אהובה אדוניס, צצו כלניות במקום שבו בכתה. דמעותיה של אפרודיטה על מות אהובה הובילו לפריחה היפה ביותר של הכלניות, המראות את יופיו של הטבע מול מצוקה ושברון לב. 

ואוו לא ידעתי את כל זה על הכלניות. אין ספק שיש בהן משהו עצוב ומרגש.
קטע מתוך קרן השמע של לאונורה קרינגטון:
״היערות מלאים כלניות עכשיו, שנלך?
לא יקירי, לא אמרתי כונניות, אמרתי כלניות, פרחים, מאות ואלפי פרחי בר על פני הקרקע תחת העצים וכל הדרך מעלה עד הסוכה. אין להם ריח, אבל יש להן נוכחות ממש כמו בושם, כלומר מופרזת, כל חיי אזכור אותן.
את הולכת לאיזשהו מקום, יקירה?
כן, הולכת ליער.
אז למה את אומרת שתזכרי אותן כל חייך?
כי אתה חלק מהזיכרון שלהן ואתה עומד להיעלם, הכלניות עומדות לפרוח לעד, אנחנו לא.״
 
זה נהדר
ידעת שבלטינית כלנית היא :Anemone
 
כן, זה גם השם שאנחנו משתמשות בו בעמוד ובאתר.. ולא poppy כמו שחושבים.
 
הכלנית מושאלת מהצרפתית, כלנית, היא מאויתת בדיוק באותו אופן. אם נעקוב אחר המילה הזו, נגיע לווריאציה הצרפתית העתיקה, כלנית, שבעצמה הושאלה מהכלנית הלטינית. אבל הרומאים לא המציאו את המילה הזאת; הם "שאלו" את זה אות למכתב מיוונית, וביוון, כלנית פירושה "פרח רוח", או, מילולית יותר, "בת הרוח".
אנשים האמינו ששם זה ניתן בשל האמונה הרווחת שהוא ייפתח רק כאשר רוח נושבת. 
וגם הכלנית נסגרת שעומד לרדת גשם, כדי להגן על עליה העדינים.
אני חושבת שהתיאור שלה כפרח שמבטא צער אינסופי מצד אחר ושחרור היו החיבור המעניין מאוד שאתן עשיתן במהלך הזה של "תגובה מהירה" והוא החיבור הבלתי אפשרי בין מלחמה והחלמה
 
כן זה מאוד מדויק. וממש אפשר לראות את החיבור בכלניות. יש כאלו שהן כואבות ועצובות, ויש כאלה שהן כמעט שמחות או משוחררות. יש סיפוריות יותר ויש כאלה שהן פשוט אינטואיטיביות ומידיות. אני יכולה לספר שבחלק מהימים בשבועות האחרונים הלכתי למלונות של מפונים ופגשתי שם ילדים בתוך פינות יצירה עמוסות בחומרים שנתרמו. ריבוי מאוד מאוד גדול, של מתנדבים וחומרים ואפשרויות. חלק מהילדים עמדו משותקים מול זה, זה מאוד מבלבל (בטח לילדים שהיו בחופש גדול ואז חגים ובסה״כ רוצים לחזור לשגרה שלהם בכיתה או בגן) ואז כשהצעתי להם לצייר כלנית הם ממש התמסרו. חלקם היו עם טלפונים ונכנסו לראות את הפרויקט באינסטגרם ואפילו ראו משהו שאהבו וניסו לשחזר אותו. מין דיאלוג של הפרויקט בתוך עצמו ומחוץ לעצמו, בין אנשים יוצרים.

יש בפרויקט שלכן, בחירה שלא למיין, לא לבחור אלא לתת לכל הנרטיביות החזותית ביטוי שאינו ביקורתי. 
 
כן, על כן הקושי גם בבחירה של מה להכניס לארכיון ומה לשים על הפוסטר.. פוגשות את זה בשיתופי פעולה נוספים. גם הנושא של ההמון או הכמות של מול הסיפור היחיד של כל כלנית.. כרגע הפרויקט עדיין מתמקד בריבוי (בשדה), ואולי בהמשך נעשה זרקור מסוים על חלק מסיום (זה מתחיל בשיתוף הפעולה איתכן).
 
אני בטוחה שזה מורכב להיות יוצרת ולא אוצרת - עורכת  - שיקול הדעת הוא שונה לגמרי. ולפעמים אפילו ההנחה של פריים אחד ליד פריים אחר מייצר סיפור שונה ב'פיד'
 
נכון. אבל כן אפשר להגיד שהשיתוף פעולה בין ארבעתנו מסייע לזה. אחד הדברים שקורים בפרויקטים שלנו זה שתמיד יש מישהי שהיא קצת פחות מעורבת והיא מהווה סוג של מתבוננת מהצד בפרויקט, והיא תמיד הראשונה לתת פידבק.
אנחנו גם חושבת שיש משהו מעניין דווקא בחוסר האוצרות בפרויקט. הרי אנחנו לא באמת אוצרות אותו-אלא משמשות כ״כלי״ להעברת התוכן. באיזשהו מקום יש דווקא משהו נורא משחרר, כל יצירה מוצאת את מקומה גם אם זה לא המקום המושלם. וזה לא תלוי בנו, זה טבעו של הפרויקט.

אני חושבת שזה התפקידו של הסלון, למצוא את הדרך לדבר על משהו  - בלי הצורך להיות צודקת, או להגיע לתשובה אחת, וגם להיות במרחב בטוח שבו כל אחת מכן יכולה להישען לרגע ולתת לאיזון ביניכן להוביל את הבחירה. סלון גם מביא איתו זמן - שהייה, עצירה, חמלה ושותפות
 
בסלון של שבוע העיצוב - זה תמיד המפתח של העבודה שלי עם המעצבות והמעצבים. לא לבקש לענות על "התשובה הנכונה" אלא להסתכל על התהליך מהצד באופן לא שיפוטי.
 
זה מאוד מאוד מדויק, תודה על ההגדרה. הסלון שלנו דרך אגב קיבל את הצורה שלו בבית קפה הסלון של דבורה ברמת גן, בדיוק במרחק הזה שאת מתארת משנקר ומהמחלקה - מרחק שמאפשר את השהייה והעצירה ומהווה את ההפך ממה שלפעמים קורה במוסד - היכולת להגיע ליותר מתשובה אחת.. (אבל אולי זה לא בדיוק קשור לפרויקט והולך סתם למקום ביקורתי)
 
אני חושבת שזה בדיוק הפרויקט - מלחמה - חמלה - החלמה
החמלה היא ביכולת להיות לא שיפוטית ולייצר מקום בטוח ליצירה חדשה

נכון. יצירה חדשה ואולי חסרת ביטחון (כמו הכלנית הזאת שיצרתי בהתחלה שהיתה רחוקה ממשולמת או מדויקת). וגם את יודעת החוויה הזאת של לצאת לרגע מעולם ה״עיצוב״ ולקבל כלניות מאנשים ש... ״לא עונים להגדרה של מעצב.ת״. צריך שם המון חמלה ללא ספק. אם נתייחס לעניין ההחלמה, הפרויקט הזה הוא צעד ראשון שאנחנו לוקחות בדרך להחלמה מסוימת. דווקא בגלל שהוא מאפשר לנו לדוש ולנוע בתוך המרחב של היצירה סביב המצב - אבל הוא לא דורש מאיתנו נגיעה פיזית. באיזשהו מקום יש משהו מנחם באיסוף והאיגוד של היצירות. ההתבוננות, הפרויקט מאפשר לאנשים ״החלמה״ מסוימת על ידי הפעולה של ציור הכלנית - אבל הוא גם מאפשר לנו לעבור תהליך התבוננות שהוא כשלעצמו מלא בהחלמה - וחמלה.

בואי נחזור רגע אליכן, עכשיו שהכלניות הופכות לשדה של ממש. האם יש מחשבות של איסוף (מעבר נגיד לערך באוסף) או הרחבה טקסטואלית? הזמנה של יוצרות ויוצרים מדיסציפלינות אחרות? או שאתן מרגישות ש(אמן) עוד מעט תעברו לפרויקט הבא.
 
וכמובן השאלה המעניינת תהיה מה הפרויקט הזה לימד אתכן
 
אז יש פה שילוב של כמה דברים.. קודם כל כבר עכשיו יש כלניות טקסטואליות. הן מאוד נקודתיות ומתומצתות אבל זה כן משהו שאנחנו נותנות לו להתקיים. חוץ מזה הפרויקט כרגע במין מקום של.. אולי אמורפיות היא המילה.. הוא משתנה וגדל די לפי מה שמתגלגל אלינו - הצעות לשיתופי פעולה, להציג את הכלניות במקומות או לרפרר אותן איכשהו. זה קצת קורה מעצמו ואנחנו כרגע במדיניות ״כן״ (שוב מתוך המקום של החמלה שציינת מקום, וגם באמת השאיפה להביא את ההתרחבות שאנחנו מרגישות מול הכלניות לעוד אנשים). מצד שני - הפרויקט קשה. הוא כואב ומורכב ומאוד אמוציונלי. הוא גם באמת תגובתי ומהיר והרבה קורה מעכשיו ולעכשיו, ואולי במידה מסוימת אנחנו רק ה-vessel של הכלניות עצמן? האם זה באמת פרויקט שלנו או שאנחנו רק הבמה? 
ושוב לא ממהרות לענות על השאלות האלו ורוצות להשאיר לעצמנו ולכלניות מרווח פעולה.
 
מעניין אותי לשמוע מכן, עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן, משהו על התגובות של עולם האמנות, והאמת שחווינו מכל הסוגים. אני מרגישה שיש פרויקטים קוהרנטיים כמו שאתן יצרתן. ויש תגובות "אמנותיות" שמוציאות מן הדעת. מאידך "לא נעים" לומר למישהו שהתגובה שלו לא מוצלחת כי יש בה מהלך אותנטי של צער ואבל, כעס ולפעמים ביטוי לחוסר אונים.
 
אם אני מסתכלת חודש חודש וחצי לאחור, אני רואה את ה"יצירתיות" הישראלית בשלטים של ההפגנות. הדימויים, הטקסטים וכמובן המונחים ומשחקי הלשון..
האם כשאתן מסתכלות סביב, על יוצרות ויוצרים מקומיים -בכלניות וגם מחוץ לפרויקט האם אתן מרגישות שמתגבשת "שפה" של ה-7 לאוקטובר?
האם יש לנו תבניות צורניות, מילוליות של המשבר הזה?
והאם, אתן חושבות שהפרויקט שלכן ייצר תבנית כזו ויעביר את הכלנית מלהיות פרח של חורף, לפרח של אבל על מחדל 23?

אחד הדברים שעובד בפרויקט לדעתנו זה שהוא מאוד מאפשר. גם זה שאנחנו לא מסננות את הדברים וגם מאפשרות לכל אחת ואחד לשלוח, יחסית בקלות. יש המון פרויקטים עכשיו, חלקם ״צועקים״ את האבל, את הכאב. חלקם צועקים את המחדל. לא כולם מוצאים את עצמם בפרויקטים האלה (מה גם שהם מגבילים את המשתתפים - חלק מהכלניות שקיבלנו לא הגיעו מישראלים בכלל, גם אנשים בחו״ל שרוצים לתת מקום לתחושות). ולמרות מה שהרגשנו, חשוב לזכור שלא כל אזרחי ישראל היו באותם השלטים של ההפגנות, וגם לא כל מי שרוצה להגיב למה שקורה עכשיו הוא בהכרח ישראלי. ברור שמתגבשת שפה, מתגבשת תרבות, סביב המשבר הזה לא? פשוט כל כך כל כך עצוב לנו שהתרבות בארץ מתגבשת סביב משברים.

משברים, מלחמות, תראי כמה שירים נכתבו על מלחמה ולא על שלום… אשלח לך את הפרק שהקשבתי לו בשבת, של מעוז עזריהו על זהות, שם ומקומיות.. זה היה מעניין מאוד בהקשר הזה.
 
מעניין שיש תגובות מחו"ל ואולי בעצם לא.
לא צריך לדעת עברית כדי לצייר ולא צריך להבין עברית כדי לבטא את הרגשות האלה.
 
לגמרי. ויש משמעות בעניינו לתפוצה הרחבה של הכלניות בעולם.
 
התרגשתי שכתבת על הילדים - כי אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם כשראיתי את הפרויקט שלכן, הוא ספרי הילדים שצריך יהיה לכתוב עכשיו. ספרים חדשים.
 
הספרים חדשים אבל הסיפור לא.. מציאות של פחד, מלחמה.

בטח ראיתן את הפרחים ההיסטוריים - בהקדמה לשיחה שלנו, אכתוב קצת על "דם המכבים" והפרחים האחרים שנבחרו לסמל זיכרון.
היית רוצה שאזכיר משהו מיוחד?
 
אדבר על זה עם שאר הסלון, אבל אחד הדברים שעולים לי בראש הוא על דם המכבים וכמה שהוא פרח שורד וחזק שנשאר אדום גם שעות אחרי שנקטף, והכלנית היא הרי ההפך מזה. באה לספר לנו משהו על הזהות הישראלית המשתנה או אולי על האבל או פשוט על הזמניות של הכול, לא יודעת. פשוט ההבל הזה בין השניים מרגש אותי.

אחרון אחרון 
יש כמה וכמה אנשים שמחפשים עכשיו קצות חוט לפרויקטים/מוזיאונים וכו'  - לחבר אליכן?
 
ברור! בהצלחה בהסעות!
 
תודה, יוצאות לדרך, מקווה שיהיה שקט הלוך וחזור, אמן 

תודה רבה לך

***
 
כחלק משיתוף הפעולה מוצגת תערוכת חוצות ברחוב בגין ברמת גן, על קיר מרכז שנקר והגלריה ע"ש יעקב ותמר רוזן. 
אוצרת התערוכה: הדס פרידלר 

הפניות וקישורים:
אתר הפרויקט >>>
אינסטגרם הפרויקט >>>
כתבה מאתר ווינט >>>
אתר הסלון >>>
הפודקאסט "בסופו של דבר" >>>