דימוי היונה בכרזות יום העצמאות למדינת ישראל

 מאת: אביבית אגם דאלי

השפה החזותית מציגה שני סוגים עיקריים של מסרים. הראשון הוא מסרים המופקים בידי אמנים ופתוחים לקריאה רבת רבדים; אומברטו אקו (1989 ,Eco) מכנה אותם "טקסט פתוח". השני הוא מסרים המופקים מטעם המדינה או ארגון כלשהו )משרדי פרסום, למשל( באמצעים חזותיים. המטרה היא להעביר מסר פשוט וברור לקהל של מיליונים כדי לגרום לו לשנות עמדה או לחזק אותה, או פשוט להשפיע. המטרה יכולה להיות כלכלית או לאומית )2002 ,Lee & Roberto ,Kotler). הכוונה לסוג טקסט שאקו מכנה "טקסט סגור", דהיינו קל לפענוח על ידי נמעניו הפוטנציאליים. הטקסט הסגור מובן לקהל הנמענים הפוטנציאלי בתקופה נתונה ובהקשר נתון (ולא לכלל הציבור באשר הוא). ייתכן שבתקופה אחרת או בפנייה אל קהל נמענים אחר יהיה

הטקסט הסגור לפתוח ולרב משמעי או אף לסתום. עוצמתם הסמנטית של דימויים חזותיים נגזרת מהיותם נקודות מפגש טעונות בין אידאולוגיות רשמיות לתפיסות עממיות, ובין הממסד ליחיד.

דימויים חזותיים הם חלק בלתי נפרד מהבניית המציאות של תקופתם, וככאלה הם חלק מההיסטוריה (2000 ,Leeuwen Van & Kress). מאמר זה עוסק בסוג הטקסטים 1 השני תוך בחינת דימוי היונה. דימוי היונה הוא דימוי שגור המייצג שלום ומוכר מקדמת דנא. העיסוק הכמעט אובססיבי והייחול לשלום באמצעות ייצוג היונה, סמל השלום, בכרזות מטעם הממסד ובעידודו, מעביר את השיח על מלחמה ושלום לבימה ציבורית ומוכרת הנמצאת בלב הקונסנזוס בישראל. 

שאלת המחקר מתמקדת במשמעויות הנקשרות לדימוי היונה בכרזות הממסדיות ליום העצמאות. ההנחה היא כי דימוי היונה מתבסס על איקונוגרפיה מוכרת מהטעם שכרזת יום העצמאות היא מדיום קומוניקטיבי שמטרתו להיות ברור ומובן לנמעניו. מקום המדינה ועד שנת השישים לקום המדינה (2008) יצאו כמעט מדי שנה כרזות לרגל יום העצמאות. דימוי היונה נמצא 19 פעם בין השנים 1959 (11 שנה 2 היונה הופיעה בכרזות לעתים למדינה) ל־2008 (שישים שנה למדינה). באופן בולט וברור, לעתים באופן משתמע ואגבי. 

במבט רטרוספקטיבי על כרזות יום העצמאות למדינת ישראל שהופקו מדי שנה נמצא שדימוי זה בולט במיוחד משנות השמונים ואילך. בשנות החמישים הופיעה היונה פעם אחת (1959), בשנות השישים פעמיים,(1961 1966), בשנות השבעים פעמיים, (1971 1977), בשנות השמונים ארבע פעמים,(1980 ,1983 ,1984 1986), בשנות התשעים חמש פעמים, (1991,1992 ,1994 ,1995 1998) ובשנות האלפיים חמש פעמים (,2002 ,2003 ,2004 ,2007 2008). כלומר נוכחותה גברה ככל שחלפו השנים. 

מטרתי להתחקות אחר האיקונוגרפיה שציטטו הכרזות ואחר מטרתן בשילוב היונה במדיום היוצא לאור מטעם המדינה ומוסדותיה. אולם האיקונוגרפיה של הכרזות, למרות (ואולי בגלל) היותן מדיום ממסדי, הציגה דימויים מובנים לקהל היעד שלהן, דהיינו כלל הציבור הישראלי שנחשף לכרזות בכל תקופה. לכן שיקפה האיקונוגרפיה של הכרזות גם ביטויים של התרבות העממית שנתפסה כקומוניקטיבית יותר וברורה.

 
לקריאת המאמר המלא>>>