נאית רוזנפלדר

בתחילת שנות ה-2000 היתה מזוהה המעצבת נאית רוזנפלדר עם אופנה עצמאית, צעירה, שהוצגה במכירות ביתיות בחצר הבניין במרכז תל אביב ועם המושג 'קאסטומייזינג' - פירוק והרכבה של בגדים קיימים, שילוב של עבודת-יד ומה שהפך שנים
מאוחר יותר, בעזרתם/ן האדיבה של רבים/ות ומוכשרים/ות פחות, לקלישאה חבוטה.

נאית היתה בין המעצבות הראשונות שעבדו עם הבוטיק הנפלא "שיין", שהיה אז (ותכל'ס גם היום) נקודת אור נדירה בנוף האופנה העירוני ומאוחר יותר, היתה הראשונה שפתחה חנות בגן החשמל, אז עוד אזור מוזנח, בסמוך לגינה שהיו בה יותר
סוחרי סמים ממעצבים. שניה אחריה התחילו להגיע מעצבים רבים ונוספים לאזור, שעבר גלגולים רבים והתייצב לאחרונה, בעיקר כמקום בילוי לילי.

נדמה לי שנאית תמיד קצת הקדימה את כולם, בשדה הקטן שלנו, של העיצוב העצמאי, של התרבות העירונית-המקומית. היא התחילה בגל הראשון של המעצבים העצמאיים שבלטו בסוף שנות התשעים והיתה בין הראשונות לסגור את העסק המקומי (2008),
שהיה אז בשיא הצלחתו, שניה לפני שהבועה, ששמה ה"מעצבים הצעירים" התפוצצה לכולם בפנים.

כן, לא יודעת אם אתן זוכרות וזוכרים, אבל היה רגע כזה, כמה שנים בהן, כל פיסת נדל"ן מסחרית הפכה לחנות מעצבים, ללא קשר ישר למבחר המוצרים שהוצג בה. ירידי האופנה פרחו והמארגנים גבו סכומי עתק, לרוב ללא הצדקה. 
העובדה שתחום האופנה, לפחות זו העצמאית-המקומית, לא מספק תמורה ביחס ישר לעבודה הקשה והשוחקת, נחתה על ראשם של רבים ובעיקר רבות, כמה שנים מאוחר יותר. 

בחרתי לחבר באיור בין שמלת החלוק, שהיתה הכוכבת בימי הבוטיק בגן החשמל ובין אפליקציה בדוגמת ראש של כלב, כלבה המנוח של רוזנפלדר, אותו חיברה לחולצות טי בעבודת יד, בתחילת הדרך.