הצורפים והפנינים

במשך מאות שנים נודעה יפו כשער הכניסה הראשי לארץ ממערב. חומרי הגלם ועזרי הייצור שיובאו לנמלה של העיר עברו למרכזי המלאכה בבית־לחם ובסביבות ירושלים. גם ביפו עצמה ייצרו בעלי מלאכה, אולם אלה היו מעטים יחסית ומאורגנים פחות; הם כנראה שירתו את אנשי המקום, ולצד זאת קיבלו את פני הבאים לארץ, יצרו עבורם כלים בסיסיים או רכשו את מיטלטליהם כמשכון או כחומרי גלם להתכה. המלחמות והכיבושים שעברה יפו במאות האחרונות, ובעיקר לאחר הקמתה של מדינת

ישראל, פגעו בהתפתחותה של התרבות החומרית בעיר. כיוון שכך, קשה לעקוב אחר התגלגלותם ההיסטורית של כלים, מערכי סדנאות ויוצרים בעיר, או להבין לעומק את השפעתם על התפתחות המלאכה בתל־אביב. 

כתגובה למחסור בעדויות חומריות, בחרה לידר כנקודת מוצא מטאפורית את רחובות הצורפים והפנינים, הקרובים לליבה האישי והמקצועי. שני הרחובות, שנקראו על שם בעלי המקצוע שישבו בהם, שוכנים זה לצד זה במזרח יפו העתיקה, קרוב למה שהיה פעם השער הראשי בחומת העיר. דרך דימוי הכפית כסמל להכלה, הזנה ופרנסה, הסדרה המוצגת מעלה הרהורים אודות מערכת היחסים המורכבת בין יפו לתל אביב בתחום המלאכה, מתוך הכרה בעבר ותקווה לעתיד טוב יותר.

בתערוכה 'מלאכה ובטלה' (2023, בית העיר, תל אביב) המשיכה לידר והרחיבה את העיסוק בכפיות כמו גם בהיסטוריה של הקראפט המקומי כשבעבודתה 'הצורפים והפנינים' היא מדברת על הפגיעה בתרבות החומרית בתל אביב יפו כתוצאה ממלחמות וכיבושים, במיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל. לידר בחרה ברחובות 'הצורפים' ו'הפנינים' ביפו כנקודת מוצא מטפורית למחסור בעדויות חומריות אודות ההיסטוריה התרבותית-יצרנית של העיר. בסדרה שהציגה, העלתה לידר הרהורים ביחס למערכת היחסים המורכבת בין תל אביב ויפו בתחום המלאכה. 
 

חומרים:

כסף, פליז, זהב, פנינים, דר, זכוכית, זכוכית וולקנית, אקוומרין, מלכיט, קוורץ, קלציט, קריסופרס, פולימרים.