אודות דנה שמיר
מתוך ריאיון שערך בר מזרחי במסגרת התמחות במרכז, עם המאיירת דנה שמיר
לקריאת הריאיון המלא>>>
מאיירת המתמחה בטכניקות דפוס עתיקות, בוגרת המחלקה לאיור ב-"Istituto Europeo di Design" האיטלקי. שמיר החלה את דרכה בלימודים באיטליה (פירנצה),של סוף שנות ה-80 כאסיסטנטית לציירים ולמדה איור בתחילת שנות ה-90. אביה היה אמן חובב ומחונן שגידל אותה על אהבת האיור והיצירה. עוד כילדה נמשכה לתרבות האיטלקית, שנשזרה בסיפורה המשפחתי, ובבגרותה הגשימה את חלומה לחיות אותה.
את לימודי האיור סיימה שמיר בהצטיינות יתרה ובסיומם הוצע לה לעבוד כמרצה באקדמיה בה למדה, ולעבוד עם המאייר הידוע פדריקו מאג'וני. באותה עת היא החלה במקביל, את דרכה כמאיירת עצמאית במילאנו. לימודיה התבססו בין היתר על מסורות קלאסיות, והיא משלבת בשפתה האיורית, רבות מארגז הכלים המסורתי.
שני הדברים הללו הם מנוגדים ומשלימים, הישענות על התרבות והמסורת הזרות, תוך פיתוח אישי של שפה ייחודית, והם מלווים ומגדירים את עבודותיה של שמיר עד היום.
ילדותה הישראלית בקיבוץ, שזורה אף היא וחוזרת ברבות מעבודותיה, שאף מקפלות בתוכן סממנים אירופאים יהודים, אירוניה והומור, גרוטסקות וקריקטורות. לעיתים מדובר בסדרות, ולעיתים באיורים ספוראדים, שתמיד טומנים בחובם סיפור סגור שלם.
לאחר חמש שנים של עבודה באיטליה, חזרה שמיר לארץ לתקופה קצרה ושוב נסעה לאיטליה, הפעם להתמחות בת 3 שנים בטכניקות דפוס עתיקות ב-״Il Bisonte - Centro internazionale per l'arte grafica ״ שבפירנצה, ובמקביל המשיכה בעבודתה כמאיירת עצמאית וכמרצה בבית הספר הבינלאומי לקומיקס, בעיר. עם שובה לארץ ב-2006, שבה שמיר ללמד במספר אקדמיות במקביל, בהן לימדה גם קודם לכן, בינהן בצלאל, שנקר, ויצו ומנשר, במקביל לעבודתה כאומנית הדפס המציגה בארץ ובחו״ל.
שמיר מעידה על עצמה כמי שנוטה להתעכב על עבודות הדפס, זמן ממושך (בין חצי שנה לשנה וחצי) - "למדתי שבהדפס אני חייבת באיזשהו שלב, להכריז בקול מתי העבודה מסתיימת, כי אחרת כל חיי אעבוד על אותו הדפס, משום שזה מפתיע ואין סופי", ואכן בעבודותיה הרבות ניתן לראות העמקה פנומנלית בטכניקות שונות. היא נעה ביניהן בין אם בטכניקות איור ידניות, או הדפס וכיום גם במגזרות נייר. "זו טכניקה אחרת כי זו חשיבה אחרת, ״חשיבה בראי״. קיימים בה קונטרסטים של יש מול אין, בדומה להדפס. זו טכניקה מאוד עמלנית, ואני אדם מאוד עמלני. חוץ מזה שזה תמיד כיף ללמוד טכניקה חדשה".
יכולת העמקה זו, מתבטאת גם במוטיבים רבים החוזרים על עצמם, אך למעשה הם גלגול נוסף של המחקר האינסופי והפילוסופי בצורות וצבעים. דימויים של עיזים וכבשים למשל, הנמצאים בבסיס הסיפור, מחברים את שני הקצוות של היהדות והתרבות האיטלקית, ונוכחים ברבות מעבודותיה. דוגמא נוספת היא השימוש בצבע הזהב ובחוסר סימטריה, המדגישים עיוות הנמצא בעולם ובעולמה. אלמנטים רוחניים המדגישים את הבנה שבני אדם הם בסך הכל בני אדם עם העיוותים, הסטיות והחלקים הפחות מחמיאים, כמו שיניים ועטינים, כל אלו חוברים זה אל זה בעולמה של שמיר, לעיתים בתמימות ולעיתים בארסיות.
"חוויות אישיות מחלחלות חזק מאוד לעולם הדימויים שלי. לרוב הוא מתובל באירוניה, בהומור שחור ובכאב. שילובם של אלה באים לידי ביטוי בתקופות שונות, באיברים שונים". "במובן זה, אני חושבת שניתן לומר שהצלחתי להפוך את ההיפוכונדריה לטכניקה..". דבר נוסף שמאפיין את עבודתה של שמיר הוא הפער שבין התוכן לצורה, מעין ניגוד בין עבודת איור מרשימה ויפהפייה, או תחריט מפורט מאד, אל מול תוכן קשה וחריף. "אני אוהבת לחשוב על תחריטיו של גויה כסוג של סימן דרך. על התכנים, האומץ והייאוש, אל מול הטכניקה הוירטואוזית שלו". "אני חושבת שההומור והעמלנות מחפים על העובדה שאני מציירת משהו קשה או לא נעים, והופכים את הדימוי לנגיש מבחינה אמנותית או חזותית. הוא לא סתם איזה רפש או צעקה שמוטלת בפניו של הצופה במין "יאללה קישקעס!" "
לאחר תקופה ארוכה בה עבודותיה של שמיר הוצגו במגזינים, עיתונים, תערוכות ספרים ופרויקטים מסחריים, שמיר עובדת בשנים האחרונות על נושאים אותם היא בוחרת ומנסחת, או כותבת בעצמה. ואכן, בעבודותיה יש חיבור לטקסטים אישיים, הנכתבים בהתאמה לאיור או להדפס, ולא לפניו. העבודה על פרויקטים מודפסים, יכולה להימשך גם כמה שנים.
במקביל, היא ממשיכה ללמד באקדמיות, סטודנטים רבים ותמיד מעודדת את הצורך בהרחבת השפה האישית וגבולותיה. "אני חושבת שיוצרים צעירים חייבים למצוא את ה"אלטרובה" שלהם, את המקום הזה שנמצא אי שם, את הדבר הזה אליו לשאוף, ולתת לעצמם את הזמן לשהות בו".
