חממת מפעל הפיס לאות העברית

תום כהן, אוצרת וחוקרת עיצוב עכשווי, מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל. אוצרת החממה לאות העברית.


מה הופך עיצוב למקומי? מה מאפיין עיצוב מקומי עכשווי? למה חשוב או כדאי לתעד ולשמר את תולדות העיצוב בישראל? איך מחליטים מה חשוב? למי כל זה רלוונטי בעצם? 
אלו חלק מהשאלות שמעסיקות אותנו - צוות מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל - באופן יומיומי. 

האם יש בכלל עיצוב "ישראלי"? אנחנו בדרך כלל נוטות לומר שאין לכך קו אחד. אבל יש עיצוב שנעשה בישראל, ויש לו מאפיינים חוזרים ומובהקים. בתקופות שונות חוקרות וחוקרים שהתבוננו בעיצוב מקומי דיברו על מוטיבים כאלו: הומור ואלתור, שיבוש מסורות, ליקוט ושיבוץ מחדש של תובנות ממקורות שונים בעולם, התכתבות עם היסטוריה רחוקה במיוחד בזרמים מסוימים, אופטימיות חסרת תקנה לעתים. לכל אלו יש בסיס וסיבה, משוערת או מבוססת. וישנם מאפיינים מובהקים של עיצוב מכאן: הצבעים העזים שנובעים מהאור הספציפי של המקום, הכאוס המתחרה על תשומת הלב במרחב רועש וגועש, ואולי המובהק מכולם הוא המובן מאליו: האות העברית.

העברית זוכה למעמד של שפה רשמית ומרכזית רק במדינה אחת בעולם, קטנה במיוחד. אנחנו חיים את העברית המודרנית כמובנת מאליה, ונוטים לשכוח את היותה פלא יוצא דופן, ברמה הלשונית, התרבותית וגם הצורנית. העברית העכשווית היא שפה שהושבה לחיים במעשה מחושב, מודרני ורציונלי. הסיפור המוזר של העברית משרטט שפה שהתפתחה בראשיתה באופן אורגני, כשווה בין שפות המקום, ואז הוגלתה ממושבה ובהדרגה גם מחיי היומיום של דובריה, נשמרה כשפת קודש קפואה ומתבדלת במשך מאות שנים, עד שהפכה - בהרף עין בקנה מידה היסטורי - שוב לשפת המקום, לשפה שגורה וחיה.

מערכת האותיות העבריות המשמשת אותנו קרובה לאות העברית העתיקה, צורות מורכבות שלא עברו את ההפשטה וההאחדה והמשטור שעברו מערכות כתב שזכו להתפתח באופן טבעי יותר. האות העברית נצמדת לכללים ולגריד רק מדי פעם, פוגשת את השורה במגוון מחברים ואופנים ייחודיים לה, ושומרת עדיין על פתרונות קדומים כמו מערכת אותיות סופיות, ניקוד וטעמים.

טיפוגרפיה, ובפרט מלאכת עיצוב האותיות, היא מרחב ייחודי בתוך השדה המקצועי של עיצוב. מערכת האלף־בית מחייבת היצמדות לצורות מוכרות וקריאות, הנשענות על חוקים ברורים ומסורת עשירה, ולכאורה "אין הרבה לאן לזוז". אך דווקא בתוך מסגרת מגבילה זו, מתאפשרת הזדמנות למחקר מעמיק בניואנסים העדינים ביותר של מבנה, צורה ותפקוד, הזדמנות לעסוק בשינויים עדינים, שאדוותיהם מתפתחות לעתים לתהפוכות גדולות בתרבות החזותית. 

עיצוב אות חדשה הוא דיאלוג מתמשך עם שחר התרבות האנושית; מעצבים עכשוויים עונים לבריף דומה לזה שאליו הגיבו מעצבי האותיות הראשונים. בכל פעם שמעצבת משרטטת קו של אות חדשה, היא ממשיכה מסורת בת אלפי שנים, ומצרטפת לשרשרת ארוכה של יוצרים וסופרים שביקשו לתת צורה למחשבה, דימוי לצליל, מראה מוחשי לשפה.

העיסוק בטיפוגרפיה עברית הוא מעשה של אהבה, תקווה ועיקשות. בשוק קטן יחסית, עם פוטנציאל מסחרי מוגבל, מעצבים פועלים מתוך סקרנות ותחושת שליחות. הם ממשיכים לפתח ולעצב אותיות חדשות מתוך הבנה שהם יוצרים תשתית שתוכל לשמש למשך עשרות שנים - ובכך מעצבים את המרחב הוויזואלי של התרבות העברית העכשווית והעתידית.

עיצוב אותיות הוא תחום ייחודי גם באופן שבו הוא מתפקד בשדה העיצוב הרחב, בו יוצרים למעשה כלי עבודה שישמשו מעצבים אחרים, וכך משפיעים על שרשרת שלמה של יצירה ותקשורת חזותית. במובן זה, גופן חדש דומה למה שריצ'רד דוקינס כינה "מימ" - יחידה תרבותית שמשתכפלת ומתפתחת. כמו שגן ביולוגי עובר מדור לדור ומשפיע על התפתחות החיים, כך גם גופן הוא מעין גן חזותי שמשפיע על האבולוציה של התרבות. בכל פעם שמעצב משתמש בגופן, הוא לא רק משתמש בכלי, אלא גם מעביר הלאה את הרעיונות, הערכים והאסתטיקה שהוטמעו בו.

מתוך ההקשר הזה נולדה החממה לטיפוגרפיה עברית. החממה מציעה מודל שמאתגר את דפוס העבודה המסורתי של מעצב האותיות. בניגוד לעבודה הבודדת בסטודיו, החממה יוצרת מרחב של דיאלוג מתמשך. היא מפגישה בין קולגות, מאפשרת שיתוף בתהליכי העבודה והעשרה הדדית. המסגרת של החממה מאפשרת לממן מראש הוצאות מחקר ולשלב בכל פרויקט חוקרים וחוקרות מלווים מתחומים אחרים, ובכך מעשירה את התהליך בנקודות מבט מגוונות.

אחד המאפיינים החשובים של התרבות המקומית הוא מערכת היחסים עם המקורות מהם הגיעו דורות מהגרים לארץ, והשזירה של מאפיינים אלו אל המארג ה"ישראלי". חלק מהמקורות שזכו לתשומת לב ולמקום משמעותי בישראליות החדשה, ואחרים נשכחו או נדחקו לשוליים. הפרויקטים של בן נתן ושל סטודיו RAG עוסקים בשתיים מהמסורות הללו, בהחייאה ובשחזור מקורות היסטוריים. לצד זאת, עיצוב עכשווי מרבה לעסוק בספקולציה, בהתמודדות עם עתיד אפשרי ועם הסתגלות לתהפוכות טכנולוגיות וחברתיות. כאלו הם הפרויקטים שמציגים נוי ניימן ושני איבגי, שמביטים אל העתיד הקרוב ומציעים אלטרנטיבות למפגש בין שפה, אות והחיים עצמם.

בתקופה שבה השפה העברית חווה התחדשות מתמדת, הטכנולוגיה מציבה בפנינו אתגרים חדשים, והתרבות המקומית נאבקת על תפקידה ועתידה, חשוב מתמיד לתעד את מה שנעשה כאן ולטפח עשייה מחקרית חדשה. אנחנו מקוות שתוצרים אלו יעוררו השראה להמשיך ולפתח את השפה המשותפת הזו, ולקחת חלק בכתיבת הפרק הבא בסיפורה המתמשך של הטיפוגרפיה העברית. 



תודה רבה למועצת הפיס לתרבות ולאמנות, שתמיכתה אפשרה את קיומה של החממה.