עיבריד: האם עתידה של העברית המודרנית הוא יידיש?

יום שני, בתחילת ינואר 1993 , התקיים בישיבת הכנסת דיון מיוחד על אודות שפת היידיש ותרבותה. יושב הראש שבח וייס פתח ואמר "בבית שלי הייתה יידיש שפת סוד. לא דיברו ביידיש – שהיא בת־דודה חוקית, או אם תרצו 'עקרת־הבית', או האם הרכה של שפתנו, השפה העברית". במשך עשרות רבות של שנים הייתה היידיש שפת גולה, רחוקה מרחק רב מהעברית החלוצית, שפתה של "יהדות השרירים" כפי שקרא לה מקס נורדאו בנאומו

בקונגרס הציוני. בשני העשורים האחרונים, עם התפתחותה של הקהילה הישראלית הצעירה בברלין, הולכת ומתפתחת גרסה חדשה של השפה, הנובעת מצרכי היום־יום של דובריה. בשפה החדשה שנוצרת, מולחמים זה אל זה חלקים של עברית ישראלית, גרמנית, וגם אנגלית, ערבית ושפות אחרות. זו שפה של מהגרים וילדיהם, שפה של משפחות מעורבות, בה שלובים בכל משפט מילים ומבנים דקדוקיים שמקורם בשפות שונות, ובכך היא דומה במהותה ליידיש, ואף יכולה להצטייר כגלגול עדכני שלה – יידיש 2.0.

"מהי שפת היידיש?" שאל ד"ר יוסף בורג באותו דיון בכנסת בשנת 1993 . "לרבים מאתנו היידיש היא אלטע־זאכן של הזהות היהודית. עם השתנות דמות האדם העברי והציוני – השתנתה גם תדמיתה של השפה של אותו אדם, תדמיתה של היידיש". 3 במאות השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולהקמת מדינת ישראל, שמרו התפוצות היהודיות בגלות על מאזן מיוחד של היבדלות והיטמעות באוכלוסיות המקומיות שבקרבן חיו. מפגשים אלו הולידו "שפות יהודיות", ביניהן הלדינו, שאפיינה את תפוצת היהודים בחצי האי האיברי; קרימצ'אקית, שפתם הטורקית־טטרית הנכחדת של יהודי חצי האי קרים; וכמובן היידיש, השפה הגרמאנית שנפוצה בקרב מרבית יהודי אירופה במילניום השני לספירה, ושחיה היום בעיקר בפיהם של בני קהילות חסידיות ברחבי העולם. לפי האומדן המחקרי, לפני השואה היו בעולם כעשרה מיליון דוברי יידיש.