בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי משוחחת עם המעצב פיני ליבוביץ על עיצוב, מקומיות ועל איך מלמדים עיצוב. בחלק הראשון הם נוגעים במהלך הלימודי שעבר, מדברים על מקורות השראה ומעצבים מעוררי השראה.
***
חלק ראשון
מיכל מוגלובסקי, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי משוחחת עם המעצב פיני ליבוביץ על עיצוב,
מקומיות ועל איך מלמדים עיצוב.
מיכל: נחלק את הריאיון לשלושה חלקים, בחלק הראשון מעניין אותנו לשמוע מי אתה כמעצב, איך הפכת
למעצב, ועל המחשבות שלך כאדם על עיצוב. בחלק השני נשוחח על עבודתך כמרצה לעיצוב תעשייתי והחלק האחרון יהיה על
העבודות עצמן.
השאלה הראשונה שלי היא איך התחלת?
פיני: התחלתי בהחלטה ללכת ללמוד עיצוב, למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל ומאותו יום זה עיסוק חיי, בהתחלה עבדתי בתעשייה אחר כך כנותן שרות לחברות ועם זאת באה היצירה והלימודים.
הייתי בין המקימים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, המחלקה נולדה בתחילת שנות התשעים בבית ספר בשם ויטל. שהחל בדומה לבית הספר של הבאוהאוס כמו סוג של תופעה מקומית. במובן שהוא פעל זמן קצר... אך השפעתו הייתה גדולה על שדה העיצוב המקומי ובוגריו הפכו לחלק משפיע כיוצרים מעצבים
ומרצים. בית הספר "נולד" ברחוב ויטל בתל אביב - במבנה ששימש לבית חרושת לייצור קרח.
בית ספר ויטל הוקם כבית ספר לתקשורת חזותית על ידי דויד גרוסמן ואילן מולכו. ובעקבות שיחות עם דויד גרוסמן הקימו את המחלקה לעיצוב תעשייתי. בית הספר פעל מספר שנים ובסוף שנת 99 תחילת 2000 בית הספר התאחד עם מכללת שנקר. בית הספר נסגר והלימודים עברו למחלקות שאנו מכירים כיום בשנקר.
אני לימדתי שנים רבות שנה א' ושנה ד', מתוך ההבנה שמפגש ראשון בונה ואחרון מסכם, יש קסם בלפגוש אנשים בתחילת הדרך, הראשוניות והתמימות במפגש עם יצירה, חומר ורעיון ושוב בשנה ד׳ כמנחה שעוזר לסכם תהליכים של 4 שנות לימוד, אני אוהב להיות בקצוות של תהליכים כאשר רב הנסתר על הגלוי ותהליך
התגלות הפרויקט הינו מסע משותף עם הסטודנטים, ובעצם שנה ד׳ הינה תחילת הדרך כאיש מקצוע ואולי כיוצר בהמשך הדרך.
שנה א' היא השנה הכי מופלאה בעיני בחייהם של סטודנטים לעיצוב, הרבה הפתעות יש בדרך. זאת ההתמודדות הראשונה עם יצירה בתוך תחום מוגדר של המקצוע עיצוב תעשייתי שיוצר התמודדות מורכבת, ההתמודדות מחולקת לשלושה חלקים : החלק האינטלקטואלי והרגשי בתהליך בניה של פרויקט וביקורת. החלק השני הוא התאמה בין צפיות לכישרון והחלק השלישי הוא בין האישי לקבוצתי, ההשוואה בתוך הישגי הקבוצה והרצון שלך להיות טוב. התגמול על הצלחה הוא גדול.
לסטודנטים ולסטודנטיות הקושי הגדול הוא לאו דווקא בפתרון בעיות, הן עוברות תהליכים והן נפתרות, הרבה פעמים תיאום הציפיות הרגשי, האישי מול התוצאה הסופית לאורך השנים היא למעשה מעצבת את הדרך שלך. אחר כך התחושות ורגשות שיש לכל אחד באופן אישי לגבי העבודה שלו היא קובעת את המשך הדרך
כמעצב והיא לא תמיד בקו ישיר עם האינטלקט.
לימודי תואר ראשון בעיצוב הן בין הטובות בעולם הן מכשירות את הסטודנטים להיות אנשי מקצוע הן בצד הפרקטי - מעשי וגם ברצון להיות אנשים חושבים שיתרמו בהמשך הדרך לשדה המקצועי ואולי בחלקם יהיו יוצרים וממשיכי דרך, רוב המרצים שמלמדים עיצוב באקדמיה באים קודם מהשדה המקצועי וכיוצרים, האקדמיה נותנת הזדמנות ליצר מעבדות לבדיקת רעיונות עיצובים ולבחון רעיונות חדשים ברוח הזמן או העתיד... וזה מול המקום בו אנו חיים שלא מתקיימות בו מסגרות לשיתוף פעולה כזה.
מיכל: מתי ידעת שתרצה להיות מעצב?
פיני: לא ידעתי. חלמתי להיות פסל, כשהייתי ילד בן 13 בערך הלכתי לביקור במוזיאון תל אביב והוצגה שם תערוכה של תחריטים של פיקאסו, עמדתי בתערוכה ובכיתי כי הרגשתי שלעולם לא אוכל להיות פיקאסו. אני חושב שזו ההתמודדות הראשונה שהייתה לי עם התחום של האומנות, שתמיד הרגשתי שיש קשר מאוד ישיר
לרצון שלי להיות פסל ולמה שאני היום, תמיד ציירתי כמו כל הילדים שההורים שלהם חושבים שהילד שלהם מוכשר :(
אני כן חושב שנקודת הזמן הזאת הייתה משמעותית, גדלתי במשפחה של פועלים אמא תופרת, אבא מנהל חשבונות ובעצם אימי מאוד רצתה שאני אלך ללמוד עיצוב אופנה, מבחינתה אכזבתי אותה כשהלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי...אף אחד לא הכיר את המקצוע.
החלטתי שאני רוצה ללמוד אומנות, נסעתי לניו יורק, זה היה אחרי מלחמת לבנון הראשונה שירתי כחייל קרבי במלחמה. אחריה קבלתי החלטה שלא להחזיק נשק לעולם , הדרך היחידה שהייתה לי לממן לימודים הייתה לעבוד במשרד הביטחון, הייתי בצומת דרכים ופגשתי חבר שבדיוק היה בחילופי סטודנטים הוא סיפר
לי שהוא לומד מקצוע בשם עיצוב תעשייתי, שאלתי אותו איפה לומדים את זה? הוא ענה בבצלאל. חזרתי לארץ ונסעתי לבצלאל... הגעתי בדיוק להגשות פרויקטי הגמר, ההגשות היו מחוץ לבניין הלימודים במקום שנקרא ה"אורווה" נכנסתי להגשה החדר היה אפוף עשן כמו בסצנת היפים של שנות ה- ,60 התמזל מזלי
ונכנסתי בדיוק בהגשה של חנן דה לנגה.
שם כל החושים שלי התחדדו והבנתי שאני רוצה להיות במקום הזה, משהו באווירה הזאת היה משוחרר, חנן הציג סרטים של עבודות זכוכית והקרנת שקופיות עם מוזיקה... התמונות היו אבסטרקטיות יפות ומעוררות רצון לעשות... אבל עם חיבור קונקרטי... הייתי מהופנט... זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני בוחר ללמוד.
מיכל: מאיפה מגיעות ההשראות שלך? תוכל לספר לי על מעצב שאתה מעריץ?
אני זוכרת סיפור שסיפרת לנו, כסטודנטית, על שרפרף שהרעיון שלו נולד מהבת שלך שהייתה יושבת לך על הברכיים שעצם הרגע המשותף הזה בנכם היה ההשראה לעבודת העיצוב.
פיני: ההשראות של הם ספרי הסקיצות שלי, ספר הסקיצות מכיל ״תיעוד״ ויזואלי של מפגש עם המציאות... נסיעות תמונות שצלמתי, רישומים, מילים, צבעים, קומפוזיציות שהייתי רוצה לנסות, סיפורים והקשרים שמתחברים אצלי מתוך האינטואיציה המקצועית לרעיון לעבודה, בעצם מחברת הסקיצות הוא סוג של
מקום שחוזרים אליו כל הזמן וכל פעם מחברים רצון-סיפור חדש.
בעצם פעולת העיצוב היא כתיבה של טקסט חזותי. אנחנו כמעצבים מעצבים טקסט בחומר ולכן הוא ניתן לקריאה, רגשית, אסוציאטיבית ואחר כך מגיע האינטלקט המכיל את הרעיונות המורכבים ואת רוח הזמן. המחשבה שכל אחד מאתנו מייצר את הקשרים בתוך הקריאה הוויזואלית של האובייקט ויכול לבנות את הסיפור שלו. בהירות הקריאה משתנה בין עבודה לעבודה ובמורכבות הטקסט והרעיונות שהוא מכיל.
"אנשים אוהבים לראות את מה שהם מכירים רק לא בדרך שהם מכירים" ואז הם מסוגלים להתחבר ולהבין ולרוב התגובות הם - "ואוו זה יפה" וזה דבר מדהים התגובה הספונטנית הזאת על העיצוב. התגובה הטבעית הזאת מהניסיון שלי מתחלקת לשניים, אנשים קוראים יופי מתוך, מניעים פונקציונליים, אם המוצר
פונקציונלי הוא עונה על צרכים מסוימים אז התיאור של הקהל הוא – יפה, וממניעים של אסתטיקה. הסיפור סוגר את הקצוות והוא מייצר סגירת מעגל עם התגובה הספונטנית, הסיפור מחבר את הקהל בעוד רובד אישי יותר, חיבור לסיפורים אישיים, סיפורים שהם השתקפות, מראה למשהו בתת מודע של כל אחד.
מיכל: את מי אתה מעריץ?
פיני: יעקב קאופמן ואינגו מאוורר
יעקב, הוא פילס את דרכי, כשאני הייתי בשנה א' בבצלאל סטודנט מאוד צעיר ורענן וקצת מופרע אז הוא הזמין אותי לעבוד אתו בסטודיו ואני חושב שהקרבה הזאת האינטימית לא במערכת הלימודים לא כמרצה בקורס אלא בעבודה בסטודיו הייתה מאוד משמעותית בשבילי. הייתי הולך פעמיים בשבוע לעבוד אצלו בסטודיו, הייתי מייצר את המודלים של המוצרים שאחר כך הוא מכר לחברות עיצוב בינלאומיות חלקם היו פטנטים. בעצם נחשפתי לדרך חיים לעבודה.
כשסיימתי שנה א' נסעתי לאיטליה בחופשת סמסטר, למרות שלא היה לי המון כסף, לקחתי את כל מה שהיה לי ונסעתי לראות את כל מה שלמדתי עליו בתולדות האמנות. לקחתי רכבת מדרום לרומא והתחלתי לעלות בסימני הדרך של תולדות האמנות, נסעתי בקיץ לכל הכנסיות, לראות את ג'וטו את כל ה״סיפורים״
שלימדו אותי. בסוף המסע ההיסטורי של עולם האומנות הגעתי למילאנו לתערוכה הגדולה של עולם העיצוב התערוכה במילאנו, בפעם הראשונה בעצם נפגשתי עם עשייה של מעצבים, עשייה של יצרנים, עשייה של חומרים, הייתי בעננים, זה היה מן מפגש מכונן כי אנחנו באים מתוך המקום של דלות החומר, אנחנו לא
נפגשים עם איכות של עשייה חומרית גבוהה.
המעצב השני שמאוד השפיע עלי הוא אינגו מ אורר, מעצב גרמני. הגעתי לתערוכה שבה אינגו מאורר הציג בפעם הראשונה את מנורת הכבלים yayaho , ההלוגנים שהיו פריצת דרך טכנולוגית .1984 הוא הציג את נורות הכבלים שלו שהנורות מרחפות על הכבלים, עבודת פרטים מדהימה. לא יכולתי ללכת מהביתן,
נשארתי להתבונן בהתפעמות בלתי נתפסת באנשים שבאו מכל העולם לראות את הפלא הזה. היום אנחנו מסתכלים ולא מבינים, אך פעם זה היה פלא מאוד מיוחד. אינגו מבחינתי מסמל מעצבים של אותה תקופה שבה המוטיבציה שלהם בעיצוב הייתה במחקר חומרי של עשייה ורוח, בשאילת שאלות בוחנות והתבוננות
על החיים, על הסביבה. הם לא רצו ״תהילה ״, המהות הייתה העיצוב.