שיחה עם המעצב פיני ליבוביץ- חלק ב'
בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי משוחחת עם המעצב פיני ליבוביץ על עיצוב, מקומיות ועל איך מלמדים עיצוב. בחלק השני ליבוביץ מספר על חפצים כמעבירים של רעיונות, על השפעה מהתרבות המקומית ועל המשך הדרך.
חלק ב:
פיני: אני הייתי רוצה לסיים את השיחה הראשונה שלנו, בלהגיד עוד מספר מילים על אינגו מאורר (Ingo Maurer). אינגו הוא לא "רק" מעצב תעשייתי, הוא גם maker, הוא עושה עבודות קונספטואליות מעצב אובייקטים ומוצרים תעשייתים. פעם בשנתיים-שלוש הוא מוציא פרויקט עיצוב פורץ דרך. זהו חלומם הרטוב של מעצבים רבים מסביב לעולם. כל העבודה שלו מתקיימת תחת קורת גג אחת. יש לו "בית עיצוב" (בהקבלה ל"בתי אופנה"). הם חושבים על הרעיונות, עושים אובייקטים יחידנים, פרויקטים ייחודיים ופרויקטים בהזמנה מוצרים שעוברים דרך מנגנון שיווקי, מסחרי לחלוטין. מודל העבודה הזה תמיד קסם לי, הוא כמובן מאוד קשה להשגה. אבל אינגו מאורר מאוד הצליח במודל העבודה במשך שנים.
מיכל: האם יש לאובייקטים שאתה יוצר מכנה משותף? האם אתה יכול לאפיין אותו?
פיני: בהתבוננות אחורה על עשייה מרובת שנים אני יכול לומר שיש מספר מכנים משותפים בין רוב העבודות, הבחירה בתחום הריהוט הינה כמו ״חור ההצצה״ לעבר עולם שבתוכו אני יכול לצקת רעיונות קונספטואליים ומעשיים. ההתעסקות ב״אחד״ וההתנהגות שלו בתוך מערכת מוכתבת בחוקיות מאפשרת לי ליצור מעבדה זמנית של מחשבות בסביבה מוגדרת. בדרך כלל העבודות מרובדות ברעיונות ובהקשרים שלפעמיים אפשר לראות אותם בעבודה ולפעמים בהקשר של כותרת או טקסט נלווה. אני מחשיב הצלחה בזה שהאובייקטים שאני מיצר מייצר תקשורת ודיון.
בכל האובייקטים יש תחושה של דינמיות פנימית, לדוגמא עבודות הבלונים, חומר אחד, הדרך שבה נעשה השימוש בחומר כיחידה משוכפלת כלומר שבירת הצפייה לדרך שבה אנו משתמשים בבלון (לא מנפחים את הבלון), שיכפול היחידה לקבוצה גדולה שבסופו נראה כיחידה עצמית שיש לה חיים משלה, משחק בצבע החומר (לא צובעים), כותרת העבודה שנקראת ״חומרים שמחים״ שמתקשרת לאושר ושיפוט (רוח הזמן – ביקורת) רציתי לעשות אובייקט שיכול ״להשתנות״ דרך המקום שבו הוא מונח כמו מים שמקבלים את צורת הכלי שבה הם מוכלים, על הרצפה נראה כשטיח, על כיסא ככיסא ו... ובעיקר לא לעצב את התוצאה הסופית אלא את תהליך העבודה.
מיכל: האם התרבות המקומית משפיעה עלייך, על העיצוב שלך?
פיני: שאלה מורכבת כן בהחלט התרבות המקומית משפיעה עלי... הייתה עלי כתבה בוול סטריט ג'ורנל, על איך אפשר להשתמש בחומרים ״זולים״ ולהפוך אותם לזהב. אני גדלתי על דלות החומר כמהות והפכתי אותו לחומרים בלי מגבלה רעיונית, בחלק מהעבודות יש קשר מובהק ובחלק פחות, באופן עקרוני העשייה שלי היא לא עשייה מקומית היא בין לאומית.
עבודה שכן מתייחסת לתרבות המקומית היא עבודה שהוצגה בגלריה פריסקופ ועסקה בתרבות האוכל הישראלית והמקומית. עיצבתי שולחן שאני קורא לו "שולחן של חומוס" זה שולחן רק עם צלחות. במקום הארכיטיפ של שולחן עם פלטה יש שולחן המורכב מצלחות וצלחת החומוס כל הזמן מתחלפת, אין לנו סכין ומזלג, יש צלחת חומוס ויש צלחת לפיתות, יצרתי ארכיטיפ של שולחן שמתייחס למסעדות שמוכרות חומוס שהן יוצאות לרחוב, מזכיר אקורדיון שנפתח החוצה.
מיכל: בתור מרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי וגם כמנחה בפרויקט גמר כיצד אתה רואה את האופן שבו מלמדים עיצוב כאן בארץ?
פיני: לדעתי, אין דרך אחת ללמד עיצוב. מלמדים עיצוב על ידי התנסות, עשייה, תהליכים רפטטיביים שבהם מיושמים הכלים הנלמדים, סימולציה מתמשכת של פרויקטים לאורך כל תקופת הלימודים, ודוגמא אישית, הסטודנטים שלי מקבלים את הניסיון שצברתי לאורך השנים לגבי מה הוא תהליך עבודה. בתוך זה יש חופש גדול לקבל החלטות אישיות שמהם הסטודנטים צוברים ניסיון ויכולת להשו ואת את העשייה שלהם מול הקבוצה. לגבי לימודי עיצוב בארץ הם כמו תחושה של חסך שיש לנו כאן... אז אנחנו מייצרים סיירת. איכות התואר הראשון ארץ גבוהה מאד ביחס למקומות רבים בעולם. השילוב של הקפדה על כלים טכניים ומחשבות היא ייחודית ומייצרת תואר יישומי אך עם אנשים חולמים.
מיכל: איך בעצם נולד הקורס מבוא לעיצוב? הסטודנטים מתבקשים לעצב עמוד? למה דווקא עמוד? ולמה
דווקא מקרטון?
פיני: עמוד הוא פרויקט סוף סמסטר. עמוד הוא ״השיא״ של ההיכרות עם מושגי היסוד: מבנה ,צורה, פונקציה, רעיון. קורס המבוא נותן כלים להבנת מושגי יסוד בהקשר של צורה מבנה תפקוד, ומייצר תרגלי התנסות משיעור לשיעור ההבנה והתובנה נובעות מהתנסות, אין דרך אחרת... למה קרטון? בגלל הזמינות והיכולת לעבוד בבית, החומר מאפשר לייצר מודלים קטנים וגדולים ולחקות חומרים אחרים. אחרי תהליך של סמסטר לומדים מהו מבנה דרך הרגליים... איך אפשר לקחת חומר דק עם תכונות מסוימות ולבנות איתו מגדל בגובה שני מטר, ההתמודדות ההנדסית, הבנת החומר, הבנת הצרכים, משקל ועוד... הלימוד נעשה באופן כמעט לא מודע גם אם מישהו לא מבין אותו ברעיון ולא יודע להסביר במילים ברגע שהוא מתחיל לבנות בקרטון הוא מבין...
מיכל: יש לך פרויקט שאתה אוהב במיוחד?
פיני: אישית אני לא מתחבר לטרמינולוגיה אוהב לא אוהב. הבת שלי שואלת אותי איזה צבע אתה הכי אוהב? אני אומר לה שזה תלוי, כי צבע הוא תמיד ביחס למשהו נוסף. צבע לא בא לבד והיא נורא כעסה עלי, אתה לא יכול להגיד לי איזה צבע אתה אוהב יותר? אז ככה לגבי העבודות שלי זה לא אוהב או לא אוהב, אני מתייחס אליהם מבחינת מיצוי... האם הצלחתי בנקודת הזמן שהצגתי בפעם ראשונה את העבודה להבהיר את הרעיונות שרציתי, האם העבודה לאורך השנים מצליחה להחזיק כמו ביומה הראשון...
ה Textblock הגיע מהרצון לעצב קובייה במבט החזית הוא ריבוע, צורה ארכיטיפית על זמנית, כזאת שאין עליה ויכוח, שהיא שגרתית. כשאומרים קובייה כולנו מבינים מה זה. רציתי לעשות קובייה ״חדשה״... קובייה שהיא יחיד וגם רבים, יחידה אחת כמוצר שלם ומערכת של קוביות שהם גם שלם. טקסטבלוק היא ספרייה, היא מוצר המאפשר אחסון של ספרים או חפצים. כשהתחלתי לעצב את הקובייה התייחסתי לסביבה שבה אני עוסק שזה ריהוט... הגודל שלה הוא בין שולחן קטן לבין קובייה שיכולה להכיל ספרים, כאשר בחזית היא ריבוע עם קו, ״הקו ״ מאפשר להניח את הספרים עליו, זאת אומרת שהוא קו פונקציונלי לחלוטין. הקו הזה הוא התכלית, הוא מאפשר לייצר מקצבים ויזואליים ומראה שונה בין סידור לסידור, הגילוי היה שבסדר של ארבע קוביות אפשר לייצר 128 צירופים שונים. ״הקו ״נותן לכל אחד להיות שותף בתהליך העיצוב, נוצר חופש, במקום שלרוב אין בו הרבה חופש.
אחרי שהפרויקט הוצג במילאנו ונרכש ע״י חברת TRE , המשכתי בפיתוח הפרויקט ויצרתי עוד קוביות עם סימנים הסמנים נהפכו לאותיות וכך נוצר פונט חדש שמאפשר לכתוב לקבל את הסדר של הספרייה.
מיכל: מהו הפרויקט הבא שלך? על מה אתה עובד?
פיני: אני כרגע מתעסק בדמויות ואירועים שהם חלק מהחיים בארץ, זה עבודה שהתחילה בביאנלה בלונדון, העבודה הצגתי בביאנלה הייתה שני אנשים מעיפים עפיפון בוער, העבודה התחילה מתמונת עיתונות שעבר פיקסול והפיקסלים הפכו לקוביות והקוביות בנו תמונה תלת ממדית, נראה כמו משחק קוביות לא שגרתי, המתח הניגודי בין הנושא- אובייקט התוכן-אמת וסביבת משחקי קובייה מעניין אותי...
מיכל: שאלה לסיום. כיום - פוסט / אמצע מגפת הקורונה, מה לדעתך חשוב שעולם העיצוב יעסוק בו? איפה זה מתחבר לגישה שלך לעיצוב? אם יש קווים משיקים, האם יש לך חזון אוטופי בנושא של עיצוב עכשווי?
פיני: מה שיקרה אחרי המגפה זה הרצון הגדול לחזור לשגרה. רצון טבעי להחזיר את החיים למקום שהוא הפסיק ולהמשיך כאילו לא היה. השינויים יתחילו לחלחל במהלך העשור הבא... ובתוך זה אנחנו צריכים לדאוג לאיזון הנכון בין למידה מרחוק ולמידה פיזית. הסוגיות בתחום העיצוב הן רבות. אזכיר שני נושאים שהם בעייני מהותיים: אחד זה לדאוג לאיזון הנכון בין טכנולוגיה נמוכה מסורתית, עבודה עם חומר, וטכנולוגיה מתקדמת ) tech high – tech low) . החשיבות היא להבין שהן יחידה אחת שלא ניתנת להפרדה, מעצם העובדה שאנחנו בני אנוש שזקוקים לאובייקטים פיזיים כחלק מהאנושיות שלנו. הפיזיות של הדברים צפה בצורה מאוד ברורה בתקופת הקורונה: הצורך להיפגש להיות ביחד כחלק מקבוצה במובן הפיזי ולא הווירטואלי. פתרון הזום היה חלקי ולא מספק כך גם עם האובייקטים סביבנו.
הנושא השני הוא בשינוי הפרדיגמה לגבי תפקידו של המעצב התעשייתי. המעצב התעשייתי יצטרך להתמודד עם תהליכים שקשורים לביג דאטה, כלומר עבודה בתוך מערכות מורכבות, לעצב תהליכים שמרכיבים תוצאה סופית דינמית, כלומר אין פתרון אחד לעיצוב מוצר, וכמובן קבלת החלטות בעבודה מול מכונות עיצוב שיעבדו בלי יד אדם אנושי, השליטה במכונות והכנסת הפרמטרים האנושיים תהיה ידו של המעצב העתידי.
מיכל: האם יש לאובייקטים שאתה יוצר מכנה משותף? האם אתה יכול לאפיין אותו?
פיני: בהתבוננות אחורה על עשייה מרובת שנים אני יכול לומר שיש מספר מכנים משותפים בין רוב העבודות, הבחירה בתחום הריהוט הינה כמו ״חור ההצצה״ לעבר עולם שבתוכו אני יכול לצקת רעיונות קונספטואליים ומעשיים. ההתעסקות ב״אחד״ וההתנהגות שלו בתוך מערכת מוכתבת בחוקיות מאפשרת לי ליצור מעבדה זמנית של מחשבות בסביבה מוגדרת. בדרך כלל העבודות מרובדות ברעיונות ובהקשרים שלפעמיים אפשר לראות אותם בעבודה ולפעמים בהקשר של כותרת או טקסט נלווה. אני מחשיב הצלחה בזה שהאובייקטים שאני מיצר מייצר תקשורת ודיון.
בכל האובייקטים יש תחושה של דינמיות פנימית, לדוגמא עבודות הבלונים, חומר אחד, הדרך שבה נעשה השימוש בחומר כיחידה משוכפלת כלומר שבירת הצפייה לדרך שבה אנו משתמשים בבלון (לא מנפחים את הבלון), שיכפול היחידה לקבוצה גדולה שבסופו נראה כיחידה עצמית שיש לה חיים משלה, משחק בצבע החומר (לא צובעים), כותרת העבודה שנקראת ״חומרים שמחים״ שמתקשרת לאושר ושיפוט (רוח הזמן – ביקורת) רציתי לעשות אובייקט שיכול ״להשתנות״ דרך המקום שבו הוא מונח כמו מים שמקבלים את צורת הכלי שבה הם מוכלים, על הרצפה נראה כשטיח, על כיסא ככיסא ו... ובעיקר לא לעצב את התוצאה הסופית אלא את תהליך העבודה.
מיכל: האם התרבות המקומית משפיעה עלייך, על העיצוב שלך?
פיני: שאלה מורכבת כן בהחלט התרבות המקומית משפיעה עלי... הייתה עלי כתבה בוול סטריט ג'ורנל, על איך אפשר להשתמש בחומרים ״זולים״ ולהפוך אותם לזהב. אני גדלתי על דלות החומר כמהות והפכתי אותו לחומרים בלי מגבלה רעיונית, בחלק מהעבודות יש קשר מובהק ובחלק פחות, באופן עקרוני העשייה שלי היא לא עשייה מקומית היא בין לאומית.
עבודה שכן מתייחסת לתרבות המקומית היא עבודה שהוצגה בגלריה פריסקופ ועסקה בתרבות האוכל הישראלית והמקומית. עיצבתי שולחן שאני קורא לו "שולחן של חומוס" זה שולחן רק עם צלחות. במקום הארכיטיפ של שולחן עם פלטה יש שולחן המורכב מצלחות וצלחת החומוס כל הזמן מתחלפת, אין לנו סכין ומזלג, יש צלחת חומוס ויש צלחת לפיתות, יצרתי ארכיטיפ של שולחן שמתייחס למסעדות שמוכרות חומוס שהן יוצאות לרחוב, מזכיר אקורדיון שנפתח החוצה.
מיכל: בתור מרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי וגם כמנחה בפרויקט גמר כיצד אתה רואה את האופן שבו מלמדים עיצוב כאן בארץ?
פיני: לדעתי, אין דרך אחת ללמד עיצוב. מלמדים עיצוב על ידי התנסות, עשייה, תהליכים רפטטיביים שבהם מיושמים הכלים הנלמדים, סימולציה מתמשכת של פרויקטים לאורך כל תקופת הלימודים, ודוגמא אישית, הסטודנטים שלי מקבלים את הניסיון שצברתי לאורך השנים לגבי מה הוא תהליך עבודה. בתוך זה יש חופש גדול לקבל החלטות אישיות שמהם הסטודנטים צוברים ניסיון ויכולת להשו ואת את העשייה שלהם מול הקבוצה. לגבי לימודי עיצוב בארץ הם כמו תחושה של חסך שיש לנו כאן... אז אנחנו מייצרים סיירת. איכות התואר הראשון ארץ גבוהה מאד ביחס למקומות רבים בעולם. השילוב של הקפדה על כלים טכניים ומחשבות היא ייחודית ומייצרת תואר יישומי אך עם אנשים חולמים.
מיכל: איך בעצם נולד הקורס מבוא לעיצוב? הסטודנטים מתבקשים לעצב עמוד? למה דווקא עמוד? ולמה
דווקא מקרטון?
פיני: עמוד הוא פרויקט סוף סמסטר. עמוד הוא ״השיא״ של ההיכרות עם מושגי היסוד: מבנה ,צורה, פונקציה, רעיון. קורס המבוא נותן כלים להבנת מושגי יסוד בהקשר של צורה מבנה תפקוד, ומייצר תרגלי התנסות משיעור לשיעור ההבנה והתובנה נובעות מהתנסות, אין דרך אחרת... למה קרטון? בגלל הזמינות והיכולת לעבוד בבית, החומר מאפשר לייצר מודלים קטנים וגדולים ולחקות חומרים אחרים. אחרי תהליך של סמסטר לומדים מהו מבנה דרך הרגליים... איך אפשר לקחת חומר דק עם תכונות מסוימות ולבנות איתו מגדל בגובה שני מטר, ההתמודדות ההנדסית, הבנת החומר, הבנת הצרכים, משקל ועוד... הלימוד נעשה באופן כמעט לא מודע גם אם מישהו לא מבין אותו ברעיון ולא יודע להסביר במילים ברגע שהוא מתחיל לבנות בקרטון הוא מבין...
מיכל: יש לך פרויקט שאתה אוהב במיוחד?
פיני: אישית אני לא מתחבר לטרמינולוגיה אוהב לא אוהב. הבת שלי שואלת אותי איזה צבע אתה הכי אוהב? אני אומר לה שזה תלוי, כי צבע הוא תמיד ביחס למשהו נוסף. צבע לא בא לבד והיא נורא כעסה עלי, אתה לא יכול להגיד לי איזה צבע אתה אוהב יותר? אז ככה לגבי העבודות שלי זה לא אוהב או לא אוהב, אני מתייחס אליהם מבחינת מיצוי... האם הצלחתי בנקודת הזמן שהצגתי בפעם ראשונה את העבודה להבהיר את הרעיונות שרציתי, האם העבודה לאורך השנים מצליחה להחזיק כמו ביומה הראשון...
ה Textblock הגיע מהרצון לעצב קובייה במבט החזית הוא ריבוע, צורה ארכיטיפית על זמנית, כזאת שאין עליה ויכוח, שהיא שגרתית. כשאומרים קובייה כולנו מבינים מה זה. רציתי לעשות קובייה ״חדשה״... קובייה שהיא יחיד וגם רבים, יחידה אחת כמוצר שלם ומערכת של קוביות שהם גם שלם. טקסטבלוק היא ספרייה, היא מוצר המאפשר אחסון של ספרים או חפצים. כשהתחלתי לעצב את הקובייה התייחסתי לסביבה שבה אני עוסק שזה ריהוט... הגודל שלה הוא בין שולחן קטן לבין קובייה שיכולה להכיל ספרים, כאשר בחזית היא ריבוע עם קו, ״הקו ״ מאפשר להניח את הספרים עליו, זאת אומרת שהוא קו פונקציונלי לחלוטין. הקו הזה הוא התכלית, הוא מאפשר לייצר מקצבים ויזואליים ומראה שונה בין סידור לסידור, הגילוי היה שבסדר של ארבע קוביות אפשר לייצר 128 צירופים שונים. ״הקו ״נותן לכל אחד להיות שותף בתהליך העיצוב, נוצר חופש, במקום שלרוב אין בו הרבה חופש.
אחרי שהפרויקט הוצג במילאנו ונרכש ע״י חברת TRE , המשכתי בפיתוח הפרויקט ויצרתי עוד קוביות עם סימנים הסמנים נהפכו לאותיות וכך נוצר פונט חדש שמאפשר לכתוב לקבל את הסדר של הספרייה.
מיכל: מהו הפרויקט הבא שלך? על מה אתה עובד?
פיני: אני כרגע מתעסק בדמויות ואירועים שהם חלק מהחיים בארץ, זה עבודה שהתחילה בביאנלה בלונדון, העבודה הצגתי בביאנלה הייתה שני אנשים מעיפים עפיפון בוער, העבודה התחילה מתמונת עיתונות שעבר פיקסול והפיקסלים הפכו לקוביות והקוביות בנו תמונה תלת ממדית, נראה כמו משחק קוביות לא שגרתי, המתח הניגודי בין הנושא- אובייקט התוכן-אמת וסביבת משחקי קובייה מעניין אותי...
מיכל: שאלה לסיום. כיום - פוסט / אמצע מגפת הקורונה, מה לדעתך חשוב שעולם העיצוב יעסוק בו? איפה זה מתחבר לגישה שלך לעיצוב? אם יש קווים משיקים, האם יש לך חזון אוטופי בנושא של עיצוב עכשווי?
פיני: מה שיקרה אחרי המגפה זה הרצון הגדול לחזור לשגרה. רצון טבעי להחזיר את החיים למקום שהוא הפסיק ולהמשיך כאילו לא היה. השינויים יתחילו לחלחל במהלך העשור הבא... ובתוך זה אנחנו צריכים לדאוג לאיזון הנכון בין למידה מרחוק ולמידה פיזית. הסוגיות בתחום העיצוב הן רבות. אזכיר שני נושאים שהם בעייני מהותיים: אחד זה לדאוג לאיזון הנכון בין טכנולוגיה נמוכה מסורתית, עבודה עם חומר, וטכנולוגיה מתקדמת ) tech high – tech low) . החשיבות היא להבין שהן יחידה אחת שלא ניתנת להפרדה, מעצם העובדה שאנחנו בני אנוש שזקוקים לאובייקטים פיזיים כחלק מהאנושיות שלנו. הפיזיות של הדברים צפה בצורה מאוד ברורה בתקופת הקורונה: הצורך להיפגש להיות ביחד כחלק מקבוצה במובן הפיזי ולא הווירטואלי. פתרון הזום היה חלקי ולא מספק כך גם עם האובייקטים סביבנו.
הנושא השני הוא בשינוי הפרדיגמה לגבי תפקידו של המעצב התעשייתי. המעצב התעשייתי יצטרך להתמודד עם תהליכים שקשורים לביג דאטה, כלומר עבודה בתוך מערכות מורכבות, לעצב תהליכים שמרכיבים תוצאה סופית דינמית, כלומר אין פתרון אחד לעיצוב מוצר, וכמובן קבלת החלטות בעבודה מול מכונות עיצוב שיעבדו בלי יד אדם אנושי, השליטה במכונות והכנסת הפרמטרים האנושיים תהיה ידו של המעצב העתידי.
