מצוי

מָצוּי
הפרויקט מציג לקט סיכות דש. תכשיטי מתכת הנמצאים על קו התפר שבין דימויים אורגניים לבין פעולות מכניות, ומטשטשים את הגבול שבין עולם הטבע לבין תהליכי ייצור ובכך מחפשים אחר הפואטיקה שבמלאכת כפיים.

מלאכת ייבוש פרחים הייתה נהוגה באזורנו כבר לפני מאה וחמישים שנה. אלבומים שעוטרו בתפרחות פריכות, נמכרו כמזכרות מארץ הקודש וחיזקו את הקשר שבין הצמחייה המקומית לכתבי דת. מעט מאוחר יותר, עם קום המדינה, גויסו פרחי הבר היבשים לטובת האידיאולוגיה הציונית כשהם מציירים קו ישיר לתקופת המקרא, ונטענים במשמעויות סמליות חדשות של תקומה ושכול. בניגוד לכל אלו, הפרויקט "מצוי" עוסק בטבע המקומי כפי שהוא. כמקור השראה נקי ממטענים שמתעקש להנות מהקיים.

סדרת סיכות זו נוצרה תוך התבוננות על מקורות השראה שונים, הרחוקים זה מזה, ומציאת המכנה המשותף ביניהם. נקודת מוצא אחת היא הצמחיה הארץ-ישראלית, ומגוון פרחי הבר העשיר שמצמיחה הגיאוגרפיה המקומית. פרחים מועטים התפרסמו ברבים לאחר שאוזכרו בשירים, עיטרו ספרי ילדים ואף נתנו את שמם לחלק מתושבי המקום, ועל כן הם מזוהים בנקל, אך כל השאר נוטים לחמוק תחת מבטי המטיילים, ויופים נשאר חבוי. פרויקט זה בחן את צמחי השדה בסבלנות ומקרוב, על כל עלעליו. נקודת המוצא השניה היא מלאכת הצורפות. גם בה תשומת הלב הופנתה אל הצנועים שבתהליכים, ואל השתהות מול תכונות החומר. בניגוד לגישה ריאליסטית שמנסה לייצר דימוי צמחי נאמן למקור, פרוייקט זה גיבש תפריט פעולות מצומצם - קשירה, הלחמה וריקוע, בוכך שפרחי המתכת "צומחים" מעצמם באופן שנראה טבעי לא פחות מצמחי השדה.

עיצוב פרחים הוא אתגר מעניין. אלו מוטיבים מורכבים ומרובי פרטים אשר מאז ומתמיד שימשו, אולי יותר מכל דבר אחר, כאלמנט קישוטי. לעסוק בהם תוך הימנעות מקיטש הוא תרגיל טוב בהפשטה, שמחדד את חושי העיצוב. 

במלאכת הצורפות המסורתית נהוג ללפף חוט מתכת זמני כפעולה מקדימה להלחמה. חוט זה נפרם ומושלך לאחר החיבור. בפרויקט זה החוטים הקשורים הפכו ללב העניין, ולחלק אינטגרלי בעיצוב הסיכות. מגוון המופעים המורכבים צמחו מתוך שימוש בליפופים מולחמים של חוטים כנקודות עיבוי ופיצול. משחק עם מספר החוטים, עוביים ומיקומם יצר את העושר הויזואלי.

צילום: שי בן אפרים

עבור: מוזיאון ראשון לציון | תקווה | אוצרת: דנה אריאלי