במרכז התערוכה מציגה בנזימן מיצב תלת מימדי המורכב מעשרות דמויות, המהוות ייצוגים להיבטים שונים לדמותה של אישה. במיצב, המהווה סוג של פורטרט עצמי, מנכיחה בנזימן את הדיון אודות ריבוי הזהויות, התפקידים והציפיות מאישה בתקופה בה אנו חיים. בו זמנית, דרך מהלך בו לעיתים היא מציבה עצמה בתפקיד מטפלת ולעיתים בתפקיד מטופלת, לעיתים תומכת ולעיתים נתמכת, היא מציפה את הדיון אודות אלה שבזכותן היא שורדת את העומס והקשיים – מי שעומדת מלפני מאחורי ומצדדי – ונוגעת במהות החשובה של תמיכה וחברות בתוך המשפחה ומחוצה לה.
בתערוכה מזמינה בנזימן את המבקרים לתוך עולמה הפרטי, אך האישי הוא אוניברסאלי והדיון שהיא מציפה רלוונטי לנשים בתרבות המערב באופן כללי. עם זאת, בתוך ריבוי התפקידים, פיצול הזהויות, העומס והתנועה המתמדת, ולצד הידיעה שיש פנים רבות שלא קיבלו ייצוגים בדמויות המאויירות, היא מזכירה לנו שאנחנו לא דנים בהירואיקה או בקורבָּנוּת, אלא בתמיכה, ומכוונת אותנו להתבונן על ואל מי שעומדת מלפני, מאחורי ומצדדי.
מתוך טקסט התערוכה. אוצרת: מירב רהט.