המשתזפים
המיצב "משתזפים" נוצר עבור גן נתה - רחבה חיצונית התחומה בין שני הבניינים של מוזיאון תל אביב לאמנות. הוא למעשה יצירת האמנות תלוית המקום הראשונה שנעשתה במיוחד עבור הגן.
בשטח הרחבה מוצבות מיטות שיזוף, כיסאות, שולחנות ושמשיות המוכרות לנו מחוף הים. במצע הבד של המיטות והכיסאות מתמזגות דמויות אנושיות בתנוחות מנוחה ובשלבי שיזוף שונים. השיבוש ההומוריסטי של האובייקטים מציע מבט חדש ומעורר דיון על הכמיהה הכמעט-עיוורת שלנו לחופש ולאשלייתו. הדמויות שוכבות מנותקות מכל טרדה, ונדמה שאינן חושבות על דבר מלבד העכשיו. הן מפקירות את גופן לשמש הישראלית הקופחת, נמסות אל תוך הבד, מתאחדות עם האובייקט והופכות למוצר משוכפל להמונים המקדש את הרצונות הפשוטים המשותפים לכולנו: נוחיות, שפע ושלווה.
אך עם החופש, השלווה והניתוק שמוצגים דרך הסמליות של רהיטי החוף, מתגנבת אל התודעה נימה דקה של אימה, חרדה ואפילו גיחוך מלחיץ לנוכח פני האנוש הגנריים. הדמויות פעורות העיניים אינן מחייכות. הן מסונדלות למסגרות הברזל ומייצרות הכלאה, מעין מוטציה, בין האובייקט המסמל מנוחה, נוחות וחופש לבין הגוף האנושי. הכבילה למסגרת ללא יכולת תנועה מייצרת מימד פטישיסטי והמיטות מייצרות דימוי של מיטות עינויים. דרך אלה רציתי לבטא מחשבות על חופש במובן רחב יותר שלו. האם ישנה בכלל אפשרות להיות אדם חופשי או שמא זהו מקסם שווא? בטח ובטח לאור העובדה שהשנה האחרונה הזכירה לנו, באופן טרגי, עד כמה חירות היא דבר חמקמק מאוד.
ההצבה היא הרחבה של עבודה בעלת אותו שם, שהוצגה לראשונה במרפסות הגג של מוזיאון העיר תל אביב–יפו בתערוכה "מלאכה ובטלה" (אוצרות: גלית גאון והדסה כהן). העבודה מתארת פעולה פיסולית: סדרה של 10 ואריאציות על מיטות שיזוף, כל אחת בתנוחת גוף שונה. העבודה החדשה במוזיאון תל אביב מרחיבה את מיטות המשתזפים לכדי סביבה כוללת בעלת מערך ריהוט חוץ המייצרת דימוי של חוף ים מלאכותי. הפלטה הצבעונית גם הורחבה למנעד שבין ורוד, דרך אדום ועד שחור, כדימוי לדרגות של שיזוף ושריפה של השמש את הבשר.
בשטח הרחבה מוצבות מיטות שיזוף, כיסאות, שולחנות ושמשיות המוכרות לנו מחוף הים. במצע הבד של המיטות והכיסאות מתמזגות דמויות אנושיות בתנוחות מנוחה ובשלבי שיזוף שונים. השיבוש ההומוריסטי של האובייקטים מציע מבט חדש ומעורר דיון על הכמיהה הכמעט-עיוורת שלנו לחופש ולאשלייתו. הדמויות שוכבות מנותקות מכל טרדה, ונדמה שאינן חושבות על דבר מלבד העכשיו. הן מפקירות את גופן לשמש הישראלית הקופחת, נמסות אל תוך הבד, מתאחדות עם האובייקט והופכות למוצר משוכפל להמונים המקדש את הרצונות הפשוטים המשותפים לכולנו: נוחיות, שפע ושלווה.
אך עם החופש, השלווה והניתוק שמוצגים דרך הסמליות של רהיטי החוף, מתגנבת אל התודעה נימה דקה של אימה, חרדה ואפילו גיחוך מלחיץ לנוכח פני האנוש הגנריים. הדמויות פעורות העיניים אינן מחייכות. הן מסונדלות למסגרות הברזל ומייצרות הכלאה, מעין מוטציה, בין האובייקט המסמל מנוחה, נוחות וחופש לבין הגוף האנושי. הכבילה למסגרת ללא יכולת תנועה מייצרת מימד פטישיסטי והמיטות מייצרות דימוי של מיטות עינויים. דרך אלה רציתי לבטא מחשבות על חופש במובן רחב יותר שלו. האם ישנה בכלל אפשרות להיות אדם חופשי או שמא זהו מקסם שווא? בטח ובטח לאור העובדה שהשנה האחרונה הזכירה לנו, באופן טרגי, עד כמה חירות היא דבר חמקמק מאוד.
ההצבה היא הרחבה של עבודה בעלת אותו שם, שהוצגה לראשונה במרפסות הגג של מוזיאון העיר תל אביב–יפו בתערוכה "מלאכה ובטלה" (אוצרות: גלית גאון והדסה כהן). העבודה מתארת פעולה פיסולית: סדרה של 10 ואריאציות על מיטות שיזוף, כל אחת בתנוחת גוף שונה. העבודה החדשה במוזיאון תל אביב מרחיבה את מיטות המשתזפים לכדי סביבה כוללת בעלת מערך ריהוט חוץ המייצרת דימוי של חוף ים מלאכותי. הפלטה הצבעונית גם הורחבה למנעד שבין ורוד, דרך אדום ועד שחור, כדימוי לדרגות של שיזוף ושריפה של השמש את הבשר.
מיצב תלוי מקום
מוזיאון תל אביב לאמנות
מוזיאון תל אביב לאמנות
צלם
חנוך דניאל
באדיבות
תשבי ניב
