מרחב של תעתוק - ראיון עם המעצבת נואל ערפאת

אני זוכרת שבגיל 18 נכנסתי לגוגל ורשמתי "עיצוב גרפי", וממש התלהבתי מהתוצאות. אמא שלי דחפה אותי ללכת למכינה והתחברתי לדברים שעשיתי, בלי באמת להבין מה זה. נפל לי האסימון בסוף שנה ב', להבין מה המשמעות של מה שאני עושה. 

הכל היה הלם - גם תרבותי, גם חברתי וגם מקצועי. הכל היה שונה מדי, להיכנס לחברה הישראלית בצורה הזאת. כל הזמן ניסו לדחוף אותי מרצים וסטודנטים להגיד דברים, למרות שהמודעות הפוליטית שלי לא הייתה כזאת גבוהה בגיל הזה. תוך כדי הלימודים קראתי מלא, שמעתי, שאלתי, ומאד הסתקרנתי, והגבתי לזה דרך עבודות. ובשנה ג'-ד' התחלתי לייצר עבודות שאני אוהבת, שאני מתחברת אליהן, שיש להן משמעות כלשהי.

התחלתי כשכירה בסטודיו למיתוג מסחרי, מאד הארדקור, ולא התחברתי. עבדתי בסטודיו לשילוט, וגם לא התחברתי. לא לעבודה, אלא לסטודיו. שנה אחרי שסיימתי ללמוד, ידעתי שאני ארצה להיות עצמאית. ניסיתי בשלב די מוקדם להיות עצמאית וזה לא עבד, כי זה היה מוקדם מדי. ואז התחלתי לעבוד בסטודיו של תמר בר דיין, סטודיו שכשאני נכנסתי אליו הוא התמחה בפרינט, ומאד אהבתי את זה. היינו רק אני ותמר, לא קבוצה, וכל פרוייקט זה היה באמת משהו מאד ספציפי שעושים. הייתי שם חמש שנים. באיזשהו שלב הרגשתי שהגיע הזמן הזמן לצאת לדרך עמצאית. התחלתי לעבוד על פרויקטים ובמקביל ללמד.

טיפוגרפיה. 

קודם כל, טקסט תמיד משך אותי. בחרתי התמחות של פרינט, והתרגילים היו לעצב ספרים, או להתמודד עם תוכן מורכב, פוסטרים, כל מיני פורמטים שעוסקים בטקסט. מאד נהנתי גם לבחור את הטקסט, וגם לעצב. בעיקר עשיתי עברית בלימודים, ובשנה ב'-ג' התחלתי יותר להתעסק עם טיפוגרפיה ערבית. לא היה באמת מי שינחה או יגיב, די למדתי לבד. התחלתי לחפש ולחקור טיופגרפיה ערבית. הפרוייקט גמר שלי היה אסופה כזאת, הוצאה לאור עצמית, שעסקה בטקסטים של פלסטינים מדורות שונים, ובעצם אספתי הכל וכתבתי תשעה גליונות, כל אחד לטקסט 
אחר. זה היה טקסטים שקראתי במהלך הלימודים על כל מיני נושאים, בעיקר על החברה שלנו, הפלסטינית, איפה היא עכשיו.

כן – סיימתי ב-2015.

כן, חשבנו שזה מסובך אז. 

כל פעם בדקתי את היחסים בין השפות ונקטתי עמדה ביחס לטקסט. אם מאמר עסק בכינויים שנתנו לנו, אז כל הטקסט היה בערבית והכינויים היו בעברית. בדקתי את היחסים כדי לבטא את הזהות שלי: פלסטינית שיש לה אזרחות ישראלית. 

הביקורת היתה מעולה בהגשה, אבל ההתייחסות היתה לצד העיצבי, האסתטי, כי לא היה שם מעצב ערבי שמבין את השפה. 

ההוראה התחילה מללמד טיפוגרפיה עברית, פרופר, היסטוריה, הכל. 

אני מאוד אוהבת ללמד. התעסקות עם טקסט מניעה אותי, בכל שפה.

כן. אבל אני אוהבת את השפה. תמיד אהבתי את השפה העברית. בתיכון הייתי הכי טובה בכיתה בעברית, מאד אהבתי לקרוא בעברית. וכן הרגשתי שטיפוגרפיה עברית – יש היסטוריה, יש משמעות, יש מה ללמוד. זה גם נותן לך כלים על שפות אחרות. אני מעבירה את התפיסה שלי על שפות דרך טיפוגרפיה עברית.

אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לחקור. הייתי אוספת ערבית במרחב שלנו. איתרתי המון שגיאות וטעויות שעושים. מהמחקר הזה בניתי הרצאה שעוסקת בשפה הערבית במרחב שלנו, וביחס לשפות אחרות. את ההרצאה העברתי בפעם הראשונה בשבוע העיצוב בירושלים, ב-2019, עם סדנא שהיתה מיועדת למעצבים וסטודנטים שלומדים עיצוב. הסדנא הזאת כבר עברה בכמה מקומות, וגם ההרצאה טיילה בהרבה מסגרות.

התארחתי עם ההרצאה אצל נעם שכטר, מעצב שמלמד בבצלאל, בקורס העוסק בדו ותלת לשוניות במרחב. ואז הם הציעו לי לבנות קורס טיפוגרפיה ערבית, שייתן מענה למחסור במעצב דובר השפה במחלקה וכמובן יאפשר לסטודנטים ערבים לעסוק בשפת אמם ולקבל פידבק, וגם לתת לסטודנטים ישראלים להיחשף ולעבוד עם השפה. התחלתי ללמד שנה שעברה. הסטודנטים הם גם ערבים וגם ישראלים. זה קורס סטודיו כזה – חוץ מהיסטוריה ורקע תיאורטי שאני נותנת, הם בעצם עובדים עם טקסטים בערבית. הם לא עובדים גם וגם. נטו ערבית, נותנים לשפה את המקום שלה. 

זה קורס שמבקר את המקום, את ההתנהלות לגבי השפה והנוכחות שלה, עם תכנים פוליטיים. תמיד נפתחים דיונים. מה החשיבות של לעשות את זה נכון? למה? איזה פונטים? יש המון כוח למעצבים לעצב את הזהות של המקום. 

עשיתי עכשיו פרוייקט שנקרא "בין השורות". זה בעצם בפארק המדרון ביפו, הטבענו פתגמים בתוך כל הפארק. שמנו את הערבית, את התעתיק, ואת התרגום לעברית. 

כן, זה מה שעשיתי איתה. וזה פרוייקט שבאמת מנכיח שפה, אין פה לקוח. הלקוח זה יפו, תושבי יפו, בשביל שירגישו שייכות למקום הזה. 

פה אני מרגישה באמת מיעוט, כמעצבת וגם כאזרחית. אני יודעת שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול בעולם. אני חוקרת באמת את התחום בחו"ל, במדינות ערב. אני ממקדת את המחקר שלי על מעצבים ערבים, קליגרפים, במצרים, לבנון, סוריה, ירדן. זו הנישה שלי, אז אני מראה אותה פה למעצבים ולסטודנטים הערבים, כי לא היתה להם את האופציה להיחשף לזה. וההשראות שלי תמיד מגיעות מהטיפוגרפיה הערבית, מהעולם הערבי. יש היסטוריה מפוארת ממש. 

כן. התחום מאד מתפתח בשנים האחרונות, עיצוב פונטים ומעצבים עצמאיים שבאמת מבינים את המקצוע. פה בחברה הערבית המקצוע עוד לא מספיק מוכר, בגלל זה יש פחות סטודנטים ערבים בתחום.

אני מאד אוהבת לעסוק בדיאלוג בין שפות. ועם עברית וערבית זו חתיכת משימה. אבל השילוב בין שפות מאד מאד מעניין אותי. 

זו בעצם ביאנלת העיצוב של לונדון. קבוצה בשם Designers in the Middle פנו לקבוצה של מעצבים ערבים מהמזרח התיכון, והם פנו אלי בעקבות הפוסטר שעשיתי בלימודים שמאד התחברו אליו. הם פנו אלי, ודרך הפרוייקט נחשפתי למעצבים ערבים, זאת נקודה מאד חשובה בקריירה. 

כן. הנושא היה "קסבה", וזה כלל פוסטר שהוא היה גם ההזמנה, ועשיתי גם את הטקסט קיר ולייבלים בתוך הביתן. הכל היה אמור להיות באנגלית אבל אמרתי להם – "רגע, למה אין ערבית פה?" אז עשיתי יחידות טיפוגרפיות לעבודות שמשלבות בין הערבית לאנגלית, וגם עיצוב עבור הסרטונים שהם הפיקו. נסעתי לשם, היה מאד כיף, מאד עמוס. נסעתי מאד קצר, היו מלא מסיבות עיתונאים, ראיונות, זה היה מאד גדול. ובאמת ראיינו אותי למגזין סביב זה. הכתבות האלה שאני משתתפת בהן, פונים אלי ואני אומרת טוב יאללה נעשה את זה. אני לא עובדת בזה. 

כן.

כן. בקורסים ובסדנאות, אני מעבירה את התפיסה שלי על טיפוגרפיה ערבית, וגם נותנת כלים. הצעד הראשון לדעתי זה שתהיה נוכחות מכבדת לשפה, שלא יטעו. שלא יהיו מלא שגיאות. אני בדרך כלל קוראת את העברית, כי הערבית כל כך מלאה טעויות. 

שפה. לקרוא. או שזה גוגל טרנסלייט, או שהנקודות נפלו, אז גם עיצוב ועריכה והגהה חלק מזה. זה מבחינתי השלב הראשון, שזה יפסיק לקרות, והשלב השני שבאמת תהיה את הנוכחות. הכל צריך להיות דו-לשוני. ואם כבר הערבית צריכה להיות יותר נוכחת מהאנגלית. ויש פרוייקטים שהערבית צריכה להיות מעל העברית. אני כן מאמינה ששפה יש בה המון כוח, בלי קשר לעיצוב. היא ביטוי של זמן, של תקופה, של עם, היא נושאת בתוכה המון דברים, ואני כן מאמינה שברגע שהנוכחות תהיה מדוייקת, החברה הערבית תרגיש יותר בנוח ויותר שייכת למקום. כרגע אני די מרגישה שאני לבד, אין באמת מעצבים ערבים שמוכנים לשתף פעולה עם מוסדות ישראלים. ונתקלתי בהמון התנגדות שאני עושה את זה בצורה הזאת. 

כן. אני כן מאמינה בשינוי מבפנים. להחרים ולהגיד "לא" לכל דבר, לא מקדם. זה לא עובד. היה מאד קשה לבנות את הקורס. ניסיתי להזמין אורחים והם לא רצו להגיע, ומתחו עלי ביקורת. וגם סטודנטים פלסטינים מותחים עלי ביקורת. וגם הישראלים. 

 אני בחרתי את הדרך הזאת, אני מבינה שיש מעצבים שבחרו לא להיות שותפים ולא להשתלב, וזה בסדר גמור. אני הרגשתי שאני רוצה לשנות משהו במקום הזה וזו הדרך שלי, אני יודעת שיש נקודות מבט מאד שונות על זה, ואני מקבלת ומבינה את זה. 

גם אצלי יש קווים אדומים. אני לא אשתתף בכרזות של יום העצמאות, אני לא אשתתף בתערוכות שמגדירות עיצוב ישראלי או ציוני, בדברים שאני חושבת שיש להם קונטקסט ישראלי מאד מובהק, או קשר להסברה, מודיעין או צבא. אין לי עניין בזה. אני חלק תרבות ועם אחר.

תלוי מתי אתה שואל אותי. תקופה קשה מאד. הייתי קורבן לרדיפה פוליטית עם כל מה שקורה. תמיד יש כאן הגבלה של חופש ביטוי, אבל עכשיו אני מושתקת. אני לא באמת מעלה דברים. 

החשש לעתיד המקום הזה מאד גדול וכמו כולנו, יש לי הרבה להפסיד. זה שיתק וגרם לי להיזהר עוד יותר בכל הנוגע לרשתות חברתיות.

שחייבים לעשות שינוי מהשורש במקום הזה, כלפי החברה הערבית, כלפי התרבות הערבית. משהו פה מאד רקוב ולא מאפשר ונותן מקום. אני חושבת שבאמת זה עניין של דורות, הדור שלנו היום הוא הרבה יותר זקוף, פלסטינים שלא מוכנים להתפשר ולעשות כל דבר כדי להשתלב, כמו ההורים שלנו. אנחנו במקום אחר, ואנחנו רוצים שיהיה מקום לתרבות שלנו, בלי שיהיה על חשבון של אף אחד. שיהיה מקום. ויש מקום, אפשר שזה יקרה. אבל כשיוצאים החוצה, זה לא ככה. המקום הזה מאד גזעני ומגביל, מקום חשוך שהולך למקומות עוד יותר חשוכים. קשה לי, אי אפשר להיות אופטימית עכשיו. אבל לפעמים יש את הימים שאני קמה ואומרת, "אוקיי... אולי".

חלום זו מילה מאד גדולה. אני לא חולמת. אבל יש לי שאיפות. להמשיך את מה שאני עושה. ושיהיו לי עוד אנשים לשתף איתם פעולה. ולגרום לזה לעבוד. מהמקום הקטן של תקשורת חזותית, לשנות משהו במדיניות, בתפיסה, במודעות. 

תמיד שואלים אותי אם צריך לדעת ערבית בשביל לעצב ערבית. אם אתה בא בגישה הוגנת וצודקת שמבינה את המצב, אם יודעים ומתייעצים – אז זה אפשרי. צריך להקדיש לזה את הזמן ולהבין את המשמעות של עבודת העיצוב שאתה עושה. 

אני פלסטינית, אזרחית ישראל, אני מדברת את שתי השפות באותה מידה, והמקומיות הזאת היא מאד אני. אני לא יכולה להפריד את עצמי מזה. שתי השפות – יאללה, בואו נעשה משהו. אני חיה בתוך שתי החברות באותה מידה. אני בוחרת מתי להשתלב ומתי לא. זה לא פשוט, אבל העשייה שלי היא גם וגם, וזה מה שמחבר אותי פה למקום הזה. אני מאד פה.